|
||||
|
||||
זה נטורליזם ''קשה'', וצריך להאמין בהנחות-היסוד שלו כדי לקבל את הפרשנות הזאת (במיוחד הייתי שמח לראות אותו מרצה על האמנות של דושאן וכאלה). כבר צייתי שאני חושב שהמדע עצמו קשור בהנחות-יסוד תרבותיות וחברתיות, וההשקפה הזאת מגבילה מאוד את הנטורליזם שלי. |
|
||||
|
||||
עזוב דושאן, בוא נביט על הדברים "הפשוטים," היותר בסיסיים. אתה לא חושב שהשאלה למה ואיך סידרה של כתמי צבע גורמים לנו לתחושות שונות היא שאלה מעניינת? למה *ואיך* הנחות יסוד חברתיות גורמות לנו להרגיש דברים עקב קריאה בספר? |
|
||||
|
||||
ברמה הביולוגית? בעיניי לא. עניין של אופי ותחומי-עניין אישיים. בכל מקרה, נראה לי ששתי השאלות שהצבת שונות מאוד זו מזו. השאלה הראשונה נראית כשאלה מדעית-טכנית (אני עוזב את ההיבטים הפילוסופיים, הם לא קשורים דווקא לשאלה הזאת). השאלה השנייה היא כבר משהו אחר לגמרי, שאני לא מאמין שאפשר לעשות לה רדוקציה למדעי הקוגניציה. |
|
||||
|
||||
אני צריך לחפש את המאמר שקראתי פעם. הוא נכתב ע''י פילוסוף דני (או נורווגי) שהתענין במדעי הנפש והקוגניציה. חבר גרר אותו להופעת בלט ולפגישה עם הרקדנים ומשם הוא התחיל להתעניין בקשר בין הריקוד והדרך בה פועל המוח והתפיסות הנפשיות. המאמר ניתח כיצד המוח של הצופה ''רוקד'' יחד עם מה שאנחנו רואים על הבמה ועל ידי כך הגוף מבצע סימולציה של התנועות מבלי להזיז את האברים שלנו ממש, (הדבר מזכיר את ההתרחשות המוחית בזמן חלימה, אגב) וכך מתעוררות בנו תחושות שונות. הפילוסוף התחיל לרקוד בעצמו ויצר כוריאוגרפיות שמיישמות את ההבנה שלו כיצד מוח הצופים מפרש ומגיב לתנועות הריקוד, כדי לגרום למגוון חוויתי חדש. שוב, אל תחפש רדוקציה, אולי צריך להתחיל בהבנת אבני הבנין ה''פשוטות.'' מה שלא אומר שנבין אי פעם איך המבנה התרבותי נבנה (לפשר על הפער בין האחוזים ''המוחיים'' הבודדים להשפעה החברתית הכבירה). |
|
||||
|
||||
טוב, מעולם לא הייתי רקדן גדול. אולי זה מסביר כל מיני דברים. הסיפור מוכר לי, לדעתי סיפרת אותו לפני כמה שנים באייל. אם תמצא את המאמר, אשמח אם תשלח אותו אליי. |
|
||||
|
||||
אלפשה"מ (מה שמעלה את השאלה החשובה, איך אומרים בעברית Mouthful) אבל אני מבין שכשמעלים תיאוריה כזו, היא צריכה לענות על שאלות כמו, האם הדבר הנבדק הוא אמיתי, להציע מנגנון פעולה ולהראות למה זה "טוב." נראה לי שדי ברור שאנחנו מחקים אחד את השני, אתה מחייך לתינוק והוא מחייך חזרה, אתה מלמד ילד איך לזרוק לסל והוא עוקב אחרי תנועות הידים שלך, אתה חולם בלילה על ריצה והאזורים המוטוריים במוח נדלקים, וכיוב'. מדען המוח רמצ'נדרן חקר ניורונים באונות הקדמיות במוח של פרימאטים ושל בני אדם, ניורונים שמכונים "ניורוני מראה." הניורונים האלה פעילים בשעה שאנחנו מבצעים פעילויות שונות אבל הם גם נדלקים כשאנחנו צופים באחרים שעושים את אותן הפעולות. החשיבות של ניורונים כאלה ליכולות של למידה, חינוך, שימוש בכלים ואימון אחרים בשימוש בכלים או בכשרים גופניים שונים היא עצומה. כמו כן, יש להם כנראה חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה, למשל בתחומי כשרים אמפטיים, שיתוף רגשות והתפתחות של פעילויות חברתיות כמו ספורט, אמנות וכמובן, אהמ, מדע (סתם ספקולציה שלי). סרט קצר בנושא: |
|
||||
|
||||
כל פעם שאני נוסעת באוטובוס אני שמה לב לתנועות ש''עוברות'' בין האנשים - ליטוף שיער, שיעול (בולט גם בהפסקות קונצרטים), מבט בשעון... זה, בפני עצמו, מהווה מין כוריאוגרפיה טבעית כזאת... |
|
||||
|
||||
מעניין. תודה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |