|
||||
|
||||
שבוע קשה עבר על אמריקה. החלטת הפרלמנט הבריטי לבטל את היציאה למלחמה לאחר שבריטניה כבר שיגרה את כוחותיה לאזור ולמעשה כבר הכריזה עליה, היא לא רק מכה מוראלית קשה, כי לרגע נדמה שהמערב הוא שצריך להצטדק מול אסד ולא להפך, אלא היא גם בגדר יריקה בפנים מצד לא פחות מאשר השותפה האסטרטגית של ארה''ב. לא רק שארה''ב נכשלה לכנס קואליציה במסגרת האו''ם, אלא שאפילו את בעלת בריתה הקרובה ביותר היא לא הצליחה לגייס. בעוד העולם צופה ומפנים, כמו אריה מזדקן שנלחם לשמר את מקומו בלהקה מפני הגורים, יהיה על ארה''ב, כך לדעתי, להכריע, או ללכת. |
|
||||
|
||||
חידה בעיניי היא מה גרם לדיוויד קמרון להביא את ההכרעה בשאלת מסע המלחמה לפרלמנט ועוד לאחר שיגור הכוחות. אם הייתה זו גחמה של פוליטיקה פנימית, כביכול לקבל את המנד"ט מן הפרלמנט, אזי שזוהי גחמה אומללה שפינצ'רה את העסק. אני לא מבין איך בעלת ברית מרכזית כל כך כמו בריטניה יכולה לעשות דבר כזה. איך קמרון בתור מנהיג פוליטי, יכול לעשות דבר כזה. אני תוהה על האירועים הסוריאליסטים של השבוע האחרון בהשתאות. אולי ככלות הכל צודק לברוב והמערב הוא באמת קוף ששמו בידיו רימון יד. הקשבתי לנאומו של ג'ון קרי אתמול, נאום שהותיר אותי נבוך. הוא פירט את כל העילות למלחמה, צחצח את כל החרבות, ואז השיב אותן לנדנן ולמעשה סיים בקביעה...ולכן מכיוון שהקאזוס בלי מצוי בידינו, לכן - לא נפתח במלחמה. לאור ההחלטה הבריטית, דומה שנאומו של קרי שהיה נצי יותר מזה של אובמה, כיוון לצמצם נזקים ולהרוויח זמן עבור הדיפלומטיה שמן הסתם כל העת מתנהלת מאחרי הקלעים. אני נוטה להעריך ששום דבר ממשי לא הושג בין הנאום של ליל שישי לבין הנאום של ליל שבת. נשאלת השאלה מה הושג מכל המשבר כולו, שעלה למשק האמריקאי כך וכך, שהעלה את מחירי הנפט באופן שמשחק לידיים של רוסיה ואיראן. מה הושג מלבד השפלה היסטורית למעצמת העל? מלבד הפגיעה בהרתעה, הפגיעה ביוקרה, הפגיעה בנורמות הבינ"ל? האם ניתנה כל תמורה שהיא בעבור החלטת הנשיא האמריקאי למסמס את העניין? האם הוחלט למשל להשים את המאגר הכימי של אסד תחת פיקוח? האם הוסכם לדלל אותו? האם הוסכם שרוסיה תגביר את לחצה על איראן? האם רוסיה הסכימה להתפשר במשהו בעניין פרוייקט המכ"ם האמריקאי באירופה? האם הוחלט על דילול כוחות כלשהו? מה הרוויחה ארה"ב מכל הסיפור? אני מתקשה להאמין שלאחר הבגידה הבריטית הנוראה, הושג משהו שלא הושג קודם לכן, ומכך שארה"ב האריכה את המשבר ליומיים שלושה נוספים אני נוטה לחשוב ששום דבר לא הושג גם קודם לכן. על פניו תבוסה נוראה. |
|
||||
|
||||
במשטר פרלמנטרי כמו זה שבבריטניה רה''מ חייב להביא החלטה מסוג זה לאישור הפרלמנט. זאת לעומת המשטר בארה''ב, שהוא נשיאותי, ולכן אובמה ממש לא היה חייב ללכת לקונגרס, ביחוד על משהו שהוא הרבה פחות מיציאה למלחמה. קמרון חשב שהלייבור יתמוך בו, לאחר שמנהיג הלייבור אד מיליבנד הבטיח לעשות כן אם ימולאו תנאים מסויימים. התנאים מולאו, אך הלייבור הצביע נגד. |
|
||||
|
||||
מבחינה רשמית המבצע בסוריה לא מוגדר כמלחמה אבל מכל בחינה מעשית שהיא ומהנסיון המר של האמריקאים במזרח התיכון, אובמה יודע שהוא זקוק לתמיכה פוליטית בנושא הזה. |
|
||||
|
||||
או שהוא משחק ב''תחזיקו אותי''. |
|
||||
|
||||
ארה''ב צריכה להכיר במציאות ולהפחית את הדומיננטיות והמעורבות שלה במקומות שונים בעולם. בעיקר באזורים שמקיפים את רוסיה ולסכם עם הרוסים על המקומות שלתוכם הם לא נכנסים. בהזדמנות חגיגית זאת גם להקטין את כמות הבסיסים שלהם ואת תקציב הביטחון שלהם. גם עם סין. במסגרת התן וקח (בינתיים הם נמצאים בצד ה''קח'') לסדר את הנושא הסורי. עכשיו יש לאובמה קצת זמן עד שהקונגרס יתחיל בדיונים. כמובן שהפראנואידים שגובלים ברוסיה יקשו עליו. |
|
||||
|
||||
שטויות. גם במשטר נשיאותי וגם במשטר פרלמנטרי נהוג להבדיל בין מלחמת ברירה (שבה צריך אישור של הפרלמנט1) למלחמת אין ברירה (שבה לא צריך אישור של הפרלמנט2). קמרון חשב שיהיה לו רוב בפרלמנט משום שהוא עומד בראש קואליציה של שמחזיקה ברוב מובהק בפרלמנט (מעל 360 חברי פרלמנט בקואליציה, מתוכם רק 272 הצביעו בעד). הוא ידע מראש שרוב הלייבור יתנגד, הוא טעה לחשוב שהמפלגה שלו והליברלים יתמכו בו. 1 או, בניסוח של מומחה חוקתי במדינה נשיאותית: "The President does not have power under the Constitution to unilaterally authorize a military attack in a situation that does not involve stopping an actual or imminent threat to the nation". 2 נסה לתאר לעצמך את גולדה מאיר מנסה לגייס תמיכה בכנסת ביום כיפור. |
|
||||
|
||||
אני מניח שהממשל האמריקני סירב במשהו, או פגע באופן כלשהו, באנגלים. ושנושא התגובה הצבאית כעונש על שימוש בגז, מרכזי ככל שיהה בחדשות כרגע, שימש בידי הבריטים כהזדמנות להזכיר לאמריקה עד כמה הם נחוצים. |
|
||||
|
||||
אולי. בהתחשב בכך שארה''ב סחבה אותם לעיראק ולאפגניסטן, בהחלט אפשר לומר שהאמריקאים פגעו בבריטים. אולם נדמה לי שדווקא בריטניה מרגישה את עצמה מאויימת מפני רוסיה יותר מארה''ב, ודווקא חשוב להם להיות באזור הזה שהרוסים מניחים בו את הרגל. עוד יותר כנראה הצרפתים שכבר ממש נוגעים במים של הים התיכון, ולראיה שהם נוקטים עמדה תוקפנית. אני סקרן לגבי העמדה הפושרת של גרמניה, ויכול רק לשער שהדבר קשור לאנטיגוניזם כלפי תורכיה והשאיפות שלה לעבר מזרח אירופה. לחשוב שגרמניה החדשה תישאר אדישה לשימוש בגז. בינתיים ניכר שאכן יש דברים בגו, וייתכן שאי ההחלטה של אובמה, קשורה בהם. נדמה לי שלאמריקה ולרוסיה (ולישראל) יש רצון משותף לפקח על המאגרים הכימיים של אסד, ואולי להשתלט עליהם. ארה''ב וישראל מן הסיבות הידועות, ונדמה לי שגם רוסיה תרצה בכך אם המאגרים יינתנו לפיקוח שלה. וזה בבקשה להפוך את סוריה למדינת בובה. אולי מחר לאחר הועידה ייחשפו אי אילו פרטים. כשמאבקי השליטה בסוריה נמצאים בעיצומם, נראה לי לא סביר שתושג הסכמה כלשהי, אבל גם אם תושג הרי שנושא הנשק הכימי הוא רק אחד מתוך שורה של נושאים לקונפליקט. נדמה לי שכל מה שהצדדים רשאים לשאוף אליו, הוא לנסות לבודד את הזירה ולתת לה להמשיך לבעור. אם אכן זה מה שהדריך את אובמה, להניח למשבר להמשיך להתגלגל, אז יש מקום אולי לצפות להתפרצויות נוספות. מכאן שבטווח הארוך אפשר לצפות שגם האמריקאים, גם הצרפתים וגם הבריטים, כולם יהיו כאן. הכל ספקולציות. אין לי מושג מה באמת קורה. |
|
||||
|
||||
יש לקוות, וכנראה גם מקום לצפות, שהאמריקאים האנגלים והצרפתים יהיו כאן. קשה לי לדמיין את האמריקאים מושכים ידם ממצריים או מערב-הסעודית. ההערכה שלי דומה לשלך בכל הנוגע למדיניות בה תבחר מנהיגות המערב בנוגע לסוריה: אי סיום הסכסוך הצבאי. עם זאת, אני לא משוכנע שהבעיה הסורית עצמה, על-ההשלכותיה בנוגע לסדר הכוחות העולמי וסימליותה בתחום הגז, עומדת בראש מעייניהם של מנהיגי המערב. היא עשויה להראות אפילו שולית בחוגים מסוימים, גם אם לכשיתראיין אי-מי מחוג מסוים שכזה הוא ידבר כמעט אך ורק על הנושא הסורי. שולית מספיק עלמנת להוות הזדמנות בינלאומית לשילוח איזה מסר עקרוני אחר, ממנהיגות ב' למנהיגות א' או ג', על חשבון המסר העקרוני בנושא שימושים לא לגיטימיים בגז. יתכן שהועידה (היום?מחר?)1 לא תעסוק באמת ובתמים בסוריה. גם אני לא יודע מה קורה. אני אפילו לא מתעדכן באופן יום-יומי. 1 זה? |
|
||||
|
||||
כנראה שזה נכון. סוריה עצמה לא ממש מעניינת, אלא שהיא אמורה להיות מעניינת בתור זירה שמנקזת אליה את מאבקי הכוחות האזוריים. נדמה לי שסוריה כיישות בין לאומית כבר איננה קיימת. מה שנותר הוא הזרועות שנשלחות אליה ומנסות להשתלט עליה. כשיש מדינה מונחת להפקר, כל אחד יבקש אותה לעצמו ובתאווה רבה. זה מה שמסביר את האמביציות של כל השחקנים שמוכנים לשפוך שם מיליארדים, וזה גם מה שמסביר את העניין הבינ''ל. סוריה כשלעצמה לא בראש החשיבות, אך מה יהיה למחר כשסוריה כבר לא תהיה סוריה אלא למשל איראן שנייה. רוסיה שנייה. סעודיה שנייה. זה כבר משנה את כל המפה. נדמה לי שהמערב יושב בחוץ ולמעשה מאמץ אסטרטגיה של מה שנראה כבלימה שהיא כנראה הטוב ביותר שאפשר להשיג, כי אין לו אופציה ממשית בשטח. אין לו את מי להמליך. מה שנדמה היה תחילה ככלה סונית של האחים המוסלמים, התברר כאלקאעדה שעמו המערב לא מוכן להתעסק, ולהסתבך פנימה כמו בעיראק כדי לגבש חלופה פרו מערבית, זה בדיוק מה שארה''ב וגם לא שום גורם באירופה מוכן להיכנס אליו. אז נדמה לי שבהעדר ברירה כל מה שנותר למערב הוא לשבת בצד ורק כדי להשגיח שסוריה לא נופלת. וגם לא ירדן. בנקודה זו ראוי לזכור איך הכל התחיל. הסורים כשיצאו לרחובות, הם רצו דמוקרטיה. אולי הם חשבו שראוי לזרוע קצת אנרכיה ברחובות למען..נגיד..אידיאל. למען נגיד..צדק חברתי. מי יכול היה לשער שתוך כמה חודשים הם כבר בכלל לא יהיו בתמונה וגם מדינתם שעבורה הם ביקשו דמוקרטיה, תיהרס כליל. וזה לחוגים המסויימים ששמו לעצמם את הרעיון של מלחמת אזרחים א-לה לינקולן, בתור אידיאל. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |