|
אותן סיבות שיש מאחורי כינונן ואכיפתן של אמנות, חוקים ונורמות לטיפול בשבויי מלחמה למשל. השחקנים לא יכולים להמנע מקונפליקטים אלימים ביניהם, אבל לכולם יש אינטרס משותף להפוך את הקונפליקטים האלה - כשהם כבר פורצים - לנשלטים ונקיים ככל האפשר. כלומר האינטרס האמריקאי (והבריטי, והצרפתי, וכו') הוא בשמירה על חוקי-המשחק, לא במערכה ספציפית בה הם מופרים.
זה לא לגמרי לא קשור למוסר, כי רציונאל מהסוג הזה מופעל גם בעיסוק רגיל באתיקה. אבל הקשר הזה עקיף. דוגמא שאולי תאהב, היא מקרה החיסונים שדובר באייל לאחרונה. בהקשר הזה, ''הדבר הנכון'' נגזר מהאינטרס המשותף בתוצאה המתקבלת משיתוף פעולה, ולא מאיזושהי התנהגות פרטנית של אדם יחיד או קבוצה קטנה של אנשים. אני לא חושב שלחיסון של ילד ספצפיפי של משמעות אתית מיוחדת (בהנחה שההורה הפעיל שיקול דעת סביר לגביו). אבל יש טעם להפעיל סנקציות נגד מי שלא לוקח חלק במבצע התחסנות לאומי, וההצדקה לסנקציות היא האינטרס המשותף בחברה ללא פוליו.
אזכיר של-''מדינות'' אין שיפוט מוסרי, רק לאינדיוודואלים יש. הציבור האמריקאי מתנגד ברובו לתקיפה, ולטעמי ההשערה לפיה הרשות המבצעת האמריקאית פועלת באופן שאינו מתיישב עם האינטרס הלאומי ובניגוד להלך הרוח הציבורי, רק כי זה צו מצפונם של העומדים בראשיה היא... מוזרה.
בנוסף, אני גם לא חושב שיש איזשהו קריטריון מוסרי לפיו התקיפה הכימית חמורה יותר מתקיפות אחרות שהובילו למספר גבוה בהרבה של הרוגים בסוריה (או במקומות אחרים בעולם) ולא הובילו להתערבות צבאית מערבית. אפשר לפרש זאת כ-''צביעות'', אבל בעיני זו פרשנות שהיא חד-וחלק שגויה. הפרקטיקה הרגילה של מדינות דמוקרטיות היא קודם כל לגבש עמדה לגבי מדיניות או פעולות על סמך שלל אינטרסים ואילוצים (לאומיים, פוליטיים ואישיים) שעומדים לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות, ואח''כ לנסות לגייס כמה שיותר לגיטימציה ציבורית. אם הדבר מצריך פנייה לרטוריקה מוסרית (או לרגשות דתיים, או לסנטימנטים היסטוריים) - אז כך יהיה, ואם הרטוריקה הזו נראית למישהו לא עיקבית או צבועה - זה משנה רק במידה שהסתירות האלה פוגעות בלגיטימציה הציבורית, כלומר - לרוב לא משנה.
|
|