 |
בראשית, מציג המקרא תמונה של עולם צמחוני. בפרק א' של בראשית, נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זֶרַע – לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה". פסוק זה מצביע על תזונה המבוססת כולה על צמחים כברירת המחדל הראשונית לאדם. החזון המקראי הוא לעידן בו גדי ירבוץ עם נמר ואדם לאדם, כבר לא יהיה זאב. המעבר לאכילת בשר, כפי שמתואר בפרק ט' בבראשית – "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ" – מיוחס, על פי התפיסה המובאת, לתקופות קרח פרה-היסטוריות שבהן צמחיית המזון נעלמה, והותירה את האדם ללא ברירה אחרת. שינוי זה, שבא לידי ביטוי במילים "כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם", מסמן נקודת מפנה ביחס האדם לבעלי החיים. למרות ההיתר לאכילת בשר, היהדות מקפידה על הענקת זכויות יסוד מסוימות לבעלי החיים. עמדה זו באה לידי ביטוי במסכת חוקים עבריים המאפשרים לבני האדם להשתמש בבעלי חיים, אך במקביל מחייבים אותם להימנע מגרימת סבל מיותר. כך למשל, איסור העבודה ביום שבת חל גם על בעלי חיים. איסור צער בעלי חיים: לכבול בעלי חיים חלשים לבעלי חיים חזקים מהם, לא לחסום שור בדישו, כדי לאפשר לו לאכול בזמן עבודתו. לפי בעל "ספר חסידים" יש איסור המוחלט להשית מכאוב על כל יצור חי, ואף מטיל חובה להקל במכאוביהם. הרחבה התלמודית- הלכתית בהמשך אוסרת על ציד בעלי חיים לשם הנאה וספורט - או ״כתחביב״. מחייבת להאכיל את בעלי החיים שברשות האדם בבוקר, עוד בטרם אכל את ארוחת הבוקר שלו. מחייבת להאכיל את בעלי החיים גם אם הדבר כרוך בעבירות על איסורי דרבנן.
בניגוד לתפיסה המקראית, התרבות היוונית-רומית, כפי שמשתקפת בכתבי אריסטו והוגי העולם העתיק, העמידה חומה גבוהה בין בני האדם לחיות. אריסטו, למשל, קבע בחיבורו "פוליטיקה" כי "בעלי החיים מתקיימים למען האדם" וכי הטבע ברא את כל החיות למען המין האנושי, בטענה שבעלי חיים אינם יצורים תבוניים ושקולים במעמדם לחפצים דוממים. גם תורת הסטואיקנים גרסה כי הטבע כולו נועד לשרת את האדם ולספק את צרכיו. גישה זו, שראתה בבעלי החיים רכוש גרידא, גם הובילה לשעבוד ולשימוש בלתי מוגבל בהם.
המעבר של האדם מצמחונות לאכילת בשר הפכה אותו מ"נרדף" ל"רודף", מ"ניצוד" ל"צייד", ומ"נטרף" ל"טורף". תהליך זה הוביל לא רק להרג בעלי חיים לצורך אכילה או תחביב, אלא גם להתאכזרות כלפיהם במסגרת ביותם, שכלל פרקטיקות אכזריות כמו סירוס, קשירת רגליים, צריבת סימני זיהוי, רציעת אוזניים, שימוש בשלשלאות ברזל ואביזרים נוספים הגורמים כאב רב. הפסוק "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ..." מציג את החשש שנוצר מצד החיות כלפי האדם בעקבות שינוי יחס זה. צ'רלס פאטרסון, בספרו "כל יום הוא טרבלינקה", טוען כי "שעבוד בעלי החיים הזריק מינונים מוגברים של דיכוי וכפייה לעורקיה של ההיסטוריה האנושית. הוא יצר חברות היררכיות ודכאניות וליבה מלחמות בהיקף שלא נודע כמותו קודם לכן". הוא מציע כי הדרך שבה בני אדם מתייחסים לבעלי חיים משקפת את יחסם לסובבים אותם, ובמיוחד לחלשים שבהם.
אליזבת' פישר מחזקת טיעון זה ומאמינה כי כפיפותן של הנשים לגברים בכל התרבויות המוכרות לנו נגזרת מביותם של בעלי החיים. היא טוענת כי "ביותן של הנשים הונהג בעקבות כליאתם של בעלי החיים. מנקודה זו ואילך החלו הגברים את שליטתם על יכולת הרבייה של הנשים, גזרו עליהן אידיאלים של צניעות ודיכאו את מיניותן". כלומר, שלילת זכויותיהם של בעלי חיים החישה את הדרך לשלילת זכויותיהם של בני אנוש. דוגמאות היסטוריות רבות, החל מתקופת בארם נהריים ועד תקופות מאוחרות יותר, מראות כי כיבושים כללו טבח גברים, שעבוד נשים ונערות לעבודות כפייה ורבייה, וסירוס ועיוורון של נערים, שנכלאו ונשלחו למחנות עבודה, לעיתים קרובות תחת תנאים אכזריים הדומים לאלו של חיות טרף.
אריסטו, האמין כי מותר לשעבד בני אנוש שנחשבו "בלתי תבוניים" באותו אופן שמותר לשעבד חיות, בטענה ש"עבדים ובהמות אינם תורמים לרווחתו של הכלל, ועל פי רוב הם חיים את חייהם כיד המקרה". תפיסה זו, שהגבילה את התבונה לאדם בלבד, יצרה צידוק לדיכוי. הקשר המזעזע בין היחס לבעלי חיים לבין יחס לעבדים מתגלה בעדויות היסטוריות רבות. נוסעים אנגלים דיווחו על פורטוגזים שנהגו "לקעקע את בשרם של העבדים בברזל מלובן, כפי שאנו מסמנים כבשים". נוסע אחר תיאר כיצד קונים בשוק העבדים בקונסטנטינופול בחנו את העבדים במערומיהם ומיששו את איבריהם "כדרך שאנו נוהגים בבהמות כאשר אנו מבקשים לעמוד על משקלן ועל כוחן". צורף מהמאה ה-18 אף הכריז על מרכולתו במילים: "מנעולים מכסף לכושים ולכלבים", ובאנגליה נהגו לפרסם את קלסתריהם של עבדים נמלטים כששלשלאות לצווארם.
במושבות האמריקאיות, סירוס עבדים היה עונש מקובל על עבירות שונות, ואף עוגן בחוק במקומות מסוימים, והוחל על כל השחורים – עבדים ובני חורין כאחד. וינתרופ ג'ורדן כותב כי "סירוסם של השחורים חשף בבירור את הצורך של הלבנים לשכנע את עצמם כי הם אכן נמנים עם גזע האדונים, וכי אדנותם אינה יודעת גבולות. הדבר ממחיש בדרמטיות באיזו קלות העתיקו הלבנים אל הכושים שלהם את יחסם לפרים ולסוסים — בעלי החיים שהלבנים ביקשו להכניע את 'רוחם' על ידי מחיקת זכריותם". פרקטיקות אכזריות נוספות כללו צריבת סימני זיהוי על בשר העבדים, לעיתים קרובות בפניהם, ובכל פעם שהעבד החליף בעלים, נצרבו אותיות נוספות. עבדים סוררים נענשו בקטיעת ציפורניים, ביתור גיד אכילס, וקשירת רגליהם באזיקי פלדה, בדומה לדרך שבה רועים כובלים בעלי חיים. שיטות ענישה אלו, שכללו הטלת מום וצריבה, המשיכו להתקיים במקומות מסוימים אף במחצית הראשונה של המאה ה-19, והיוו עדות מצמררת לקשר ההדוק בין דיכוי בעלי חיים לבין דיכוי בני אדם.
-------
להרחבה - צ'רלס פאטרסון, כל יום הוא טרבלינקה : יחסנו לבעלי חיים והשואה. פרדס הוצאה לאור בע"מ. תשס"ו - 2006
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות