 |
כותב היום יוסי ורטר:
"יש להניח שגם היום בכנסת נשמע מטראמפ מחמאות ושבחים לנתניהו על מנהיגותו וכיו"ב. זה הדיל בין השניים. פרגן לי ואפרגן לך. אבל המציאות שונה לגמרי. וושינגטון פוסט דיווח שלשום בסדרת מאמרים על הלחץ הפיזי הלא־מתון שהפעיל בשבועות האחרונים הנשיא על רה"מ, שלא רצה בעסקה הזאת כפי שלא רצה בשום עסקה. טראמפ הרחיק לכת עד לאיום בהפסקת התמיכה (הצבאית ככל הנראה) והדיפלומטית באו"ם, אם ישראל תאמר "לא" לתוכנית 20 הנקודות שלו. לנתניהו לא נותרה ברירה.
הרי אילו אותה תוכנית הייתה מוצגת בידי קיר סטארמר ועמנואל מקרון, שערי הגיהינום היו נפתחים עליהם. רה"מ היה נוהם: "זה פרס לחמאס". השר האחראי על (הרס יחסי ישראל עם) התפוצות, עמיחי שיקלי, היה מכנה אותם "פלסטינים". שר החוץ גדעון סער היה לועג למצבם העגום בסקרים (הוא מבין בזה משהו). אבל כשטראמפ מנחית, כולם עוברים לדום ופותחים בשירת הודיה. גם הפרשנים שעד לפני רגע הסבירו בפנים סמוקות ובלשון מתגלגלת שעצירת המלחמה כשחמאס עומד רגליו זו "כניעה מבישה", ושנכונות כלשהי לשילוב אנשי הרשות בניהול הרצועה ב"יום שאחרי" והסכמה למדינה פלסטינית בעתיד, זו התאבדות לאומית. עכשיו הם מהללים את המתווה ודורשים קרדיט לראש הממשלה1. הצביעות התאבדה."
1 ואפילו באייל הקורא זכינו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות