![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
אני יכול להזדהות. גם עם הקסם שהשורות מהלכות עליי וגם עם חוסר ההבנה. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
מאוד מוזר. אני מרגישה כך לגבי ניטשה - אם כי קסמו הוא קסם שחור למדי. אצל קאנט אינני מרגישה לא קסם ולא אי הבנה. | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
ההיכרות שלי עם ניטשה היא שטחית לגמרי וממה שאני מכיר הוא לא ממש הסגנון שלי. קאנט כותב יבשושי וטכני, אבל הקסם שלו הוא מין קסם של כובד-ראש ועומק שאין להרבה כותבים אחרים (כאילו, דא, זה קאנט). | ![]() |
![]() |
![]() |
|
![]() |
||
|
||||
![]() |
שעליו נאמר ''משהו קל, להעביר את הזמן'' (ניסן העצוב, מתוך ילקוט הכזבים). | ![]() |
![]() |
| חזרה לעמוד הראשי |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |