בתשובה להאייל האלמוני, 21/10/06 18:55
בין ריפוי אישי לריפוי חברתי 416316
דורון • בתשובה להאייל האלמוני יום א', 22/10/2006, 15:45
מעניין, אני זוכר מטקסי יום ירושלים שיר על צנחנים שבוכים מול הכותל המערבי.

אני חושב שגברים היום לא בוכים יותר מאשר ההורם שלנו. ההבדל בין הדורות מתבטא יותר בחיפוש העצמי הבלתי פוסק ובהתעסקות האובססיבית שלנו באושר האישי.
בין ריפוי אישי לריפוי חברתי 416329
האייל האלמוני • בתשובה לדורון יום א', 22/10/2006, 16:51
יש אי אלה הבדלים בין הדורות. הבכי הוא בהחלט אחד מהם - הבכי וכל החצנה אחרת של רגשות. אנשים גם הרבה פחות נגעו זה בזה פיסית: חיבוקים בין ידידים היו שייכים, בעיקר, למנהיגים (ומנהגים) ערבים.
בין ריפוי אישי לריפוי חברתי 416330
דורון • בתשובה להאייל האלמוני יום א', 22/10/2006, 17:11
אני לא יודע על אילו דורות אתה מדבר, אני כבר עברתי את ה 30 ואני כבר לא שייך ל"דור הצעיר" אבל רוב הדמויות בסידרה הזו (ידין, נעמה, והזוג הלא מתפקד ההוא) היו פחות או יותר בסביבת הגיל שלי.
בסביבתי הקרובה גברים לא בוכים אלא במקרים קיצוניים של מוות של מישהו קרוב או אסונות אחרים בסדר גודל כזה. יכול להיות שאני שריד של שמרנות בעולם משתנה אבל איכשהו לא ניראה לי שאני וסביבתי כל כך חריגים.
בין ריפוי אישי לריפוי חברתי 416335
האייל האלמוני • בתשובה לדורון יום א', 22/10/2006, 17:53
אני מדברת על גילים קצת נמוכים מ-‏30, אבל גם בכי (כבד ובציבור) על מותו של אדם קרוב לא היה מקובל בדורות קודמים. אגב, אצל האשכנזים - גם לא אצל נשים.
חזרה לעמוד הראשי
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות