|
||||
|
||||
אגב, קרא בעיון את המחקר של מור. קראתי כמה מהסדרה, המתודה, בחירת המדגם (מגבלה של גילים, מגבלת אזור, מגבלת השתייכות סוציו-אקונומית) וגם הבלבול הקל בין 'חשיפה' ל'מעבר' הופכים את המחקר לדי בעייתי - כמו גם הטענה שלה שהנתונים זהים לארצות אחרות ולא השתנו כבר עשרים שנה, מה שפשוט לא נכון (בפרסום הבריטי הרשמי - ה-BCS, שכולל גם נתוני פשע לא מדווחים למשטרה - משנת 2000 נטען ש-4.9% מהנשים מעל גיל 16 עברו אונס. מאז רמת הפשיעה הכללית וגם רמת האונס ירדה, הגם שהורידו את גיל הבדיקה ל-10). |
|
||||
|
||||
המחקר של מור הוא מקור בעייתי (לא בגלל בעיות מתודולוגיות, כמו בגלל שהוא מוגדר כמחקר גישוש), ובגלל זה אמרתי שמבחינתי אפשר לדבר גם על 10% ולא על 20% (ונזכיר שאם יצא 20% במחקר גישוש, זה לא אומר שהנתון האמיתי הוא נמוך יותר - באותה מידה הוא יכול להיות גבוה יותר). נדמה לי שהטיעון שלי מחזיק מים גם אם הנתון האמיתי הוא 5%. אם בשנת 2008 נפתחו 887 תיקים על אונס, נראה שהקביעה שלי - שהבעיה כאן היא לא הרשעת יתר בעבירת אונס אלא הרשעת חסר - בעינה עומדת. |
|
||||
|
||||
או לחילופין, אפשר בהחלט שפתיחת התיקים (וסגירתם, אגב - היא מלמדת שכנראה יש יותר מקרי אונס-זר ממה שחושבים, לפי המספר שנסגר כי התוקף לא נמצא ביחס לכלל המקרים) היא אינדיקציה יותר טובה למציאות מאשר המאמר של מור. אתה יכול לדבר על 10%, 1%, או 99%, השאלה כמה המקורות שלך טובים, והמתודה שלך תקפה. במקרה של מור, לא יותר מדי. |
|
||||
|
||||
נו, באמת. בוא תפרט לי את הכשלים המתודולוגיים הכל-כך נוראיים במאמר של מור (ולא, טעויות בסקירת ספרות הן לא בעיות מתודולוגיות). אתה יודע מה, לצורך העניין אני מוכן לא להסיק מסקנות שלא מתחייבות מהנתונים. מור לא לקחה מדגם מייצג של נשים בישראל - היא לקחה מדגם מייצג של תלמידות תיכון ואקדמיה באיזור הצפון. כלומר, אפשר לטעון - עם תוקף סטטיסטי - ש-20.7% מתלמידות התיכון והאקדמיה באזור הצפון עברו אונס. זה כבר (הרבה) יותר מ-887 לשנה. קצת קשה לעשות כאן את ההמרה, אבל אנחנו מדברים כאן, בהערכה גסה, על 1,700 נשים שעברו אונס - רק באוכלוסיה המצומצמת הזו, שלגביה יש לנו נתונים. כלומר, יש כל סיבה להאמין שנפתחים תיקים רק עבור חלק מזערי ממקרי האונס. וגם מהמקרים האלו, כמו שאתה מציין בעצמך, רק מעטים מגיעים למשפט, ובטח מסתיימים בהרשעה. אז השאלה בעינה עומדת - האם הבעיה היא שקל מדי להרשיע באונס בישראל, או שקשה מדי? |
|
||||
|
||||
ויש אפשרות נוספת: קל להרשיע וקשה להתלונן. |
|
||||
|
||||
הנה, בקלות: 1. מדגם לא מייצג. בתור התחלה - מתנדבות, ולא בחירה אקראית (סוגיה לא פשוטה במדעי החברה, אבל יש גם מתודות כדי לעשות מחקרים סטטיסטיים שלא יוגבלו לקבוצת 'אלה שהתנדבו לענות לך על שאלון בנושא הספציפי'. גילאים ספציפיים וכן הלאה. בסוף היא מציינת שבקרב שכבת הגיל הזו יש יותר מקרי אונס, והיא צודקת, אבל המסקנות שהיא מסיקה מכך הן אקסטרפולציה לגבי שאר שכבות הגיל! כמו-כן, אין שום ראיה שזה מדגם *מייצג*. כמה דתיות? כמה לא דתיות? מעמד סוציו אקונומי? ערביות? יהודיות? ולבסוף, מצויין שהיו הנחיות מילוליות למילוי השאלון, אבל לא מצויין מה הן היו. זה יכול להיות זניח - אם ההנחיות היו טכניות בלבד- ומאוד לא זניח אם הן היו מהותיות. אבל אין פירוט. 2. טענות לא נכונות לגבי שכיחות האונס בעולם המערבי ב-20 השנה האחרונות. הסתמכות בלעדית-כמעט על אסכולת מארי קוס והתעלמות מכל נתונים סותרים וטענות אחרות (יש סוללה של מחקרים סותרים על שכיחות מקרי אונס; היא מציגה את זה, ואני מניח במכוון, כאילו כל הנתונים עקביים - וזה לחלוטין לא ככה). אגב, גם בארה"ב הנתונים של ה-NVCS מציגים ירידה עקבית ומשמעותית מאוד במקרי האונס מאז 1992, כמו גם בלא מעט סוגי פשיעה אחרים. יותר מזה - היא מסתמכת על הנתונים הלא-לגמרי-נכונים האלה כדי לחזק את הטיעונים שלה, על ידי 'אם זה קורה בארה"ב בטח גם פה אותו דבר'. אבל בהתחשב בשוני התרבותי בארצות שונות, כולל ביחסי כוח (שזה, אגב, המרכיב הבולט; היא במפורש מגישת מקינון), התוצאה *הפחות סבירה* היא שבכל המקומות וכל התרבויות זה אותו דבר. מה הסבירות שרמת האונס בארה"ב, שיש בה פשיעה חמורה הרבה יותר מאשר בישראל, בדרום אפריקה או בישראל זהה? ובאמת, נתוני הפשע מארצות שונות מראים פערים רציניים ברמות פשיעה שונות, כולל אונס. ולא רק פשע מדווח (בפשע מדווח, אגב, סעודיה תופסת דרך קבע את אחד המקומות האחרונים - היא פשוט מדווחת הלאה על מעט מאוד מקרי פשע...). אגב, גם בארץ מחקרים מצאו פערים אדירים ברמות האלימות במשפחה, כולל אלימות מינית, בין קבוצות אוכלוסיה שונות; רונית האריס-אולשק אפילו מצאה הבדלים ניכרים בין אחוז המוטרדות בצה"ל לפי מצב דתי (אגב, יש גם מחקרים שטוענים ששביעית מהגברים עוברים אונס. יותר ממחקר אחד כזה. עכשיו כמובן, אם מקבלים את זה באי-אמון, השאלה היא למה לא מחילים על זה את אותם קריטריונים של האמונה בנתונים של מור?) מור גם מתעלמת בנתונים שלה לגבי מרכזי הסיוע מכך שחלק ניכר מהפניות הן פניות חוזרות; היא טוענת ש"הנתונים הרשמיים כוללים את הדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע אשר דיווח בשנת 2006 על 38,720 פניות, ונתוני משטרת ישראל לפיהם הוגשו באותה השנה 3547 תלונות בגין עבירות מין". אבל אם בודקים את נתוני מרכזי הסיוע מוצאים שהיו 8862 פניות חדשות, מהן 7382 של נשים. מתוך זה, כלל התלונות על אונס לסוגיו, לשני המינים (במרכזי הסיוע, בצדק, לא נצמדים לדקדקנות המשפטית לפיה אין אונס בגברים), כולל תקיפה מינית, גילוי עריות, אונס קבוצתי ונסיון אונס - היו 4985. כלומר, הפער איננו פי עשרה וגם לא מתקרב לזה. ולא זו בלבד - לפי הטענה שלה, כשמשווים את נתוני הדיווח למשטרה, מקבלים תת-דיווח חריג לעומת מחקרים רבים (ב-2005, למשל, הוערך כי 38% מהנאנסות והמותקפות מינית בארה"ב מדווחות לרשויות. ראיתי מחקרים שיורדים עד 20%). עם כל ההבדלים, הפערים שלה באגף הדיווח מוזרים, בפרט כשמשווים לטענה שכל הדברים עקביים וכו', ובפרט כשאורית קמיר, למשל, טוענת שהדיווח בארץ גבוה יותר מבאירופה, או כשמרכזי הסיוע טוענים שבעבירות אונס, מתוך הפונות והפונים אליהם, "45% פנו למשטרה. כמובן, כמעט 55% לא התלוננו כלל", זה טיפל'ה שונה מהפער של פי עשר שהיא מנסה ליצור - כי היא מתעלמת מנושא הפניות החדשות והחוזרות. (אגב, ובלי קשר, תלונות על הטרדה מינית מהוות משום מה רק שישה אחוזים מהתלונות למשטרה בעבירות מין, וזה מתמיה אותי - היה צריך להיות יותר)ובכל זאת היא טוענת שהנתונים עקביים. 3. שאלות מנוסחות בצורה כוללנית מדי. למשל: "האם אי פעם העירו לך הערות בעלות גוון מיני שלא לרצונך?". לי, למשל, העירו כמה פעמים. ברובן המוחלט זה עדיין לא נקרא הטרדה מינית (למשל, ברגע שהבעתי חוסר-שביעות-רצון או התנגדות זה נפסק), ולכן הרלוונטיות של זה לא קיימת (אגב, אפילו בניסוח של השאלה לגבי מין בכפיה אפשר להכניס את כל המקרים שבהם לגברת לא היה חשק אבל בלחץ לא גדול מדי של בן הזוג שלה היא הסכימה). בנוסף לכך, ניסוחים בעייתיים - ראה למשל ההבדלה שלה בין הרצון 'להיות מושכת' (את מי מושכים פה?) לרצון 'לגרות'; יש חפיפה מסויימת בין הקבוצות, ו'לגרות' הוא ביטוי ברוטאלי בישירותו, וגם זה משפיע. שים לב גם לצורה בה היא מבטלת את הבעיות המתודולוגיות, ב'יכול להיות כך וגם יכול להיות אחרת', או בהנחה כי בקרב מתנדבות יש דווקא שיעור נכונות *נמוך יותר* לענות. יש עוד, אבל במקרה יש לי עוד כמה דברים לעשות ואני עייף, אז אפסיק את המגילה כאן. סיכומו של עניין, מה שמור כתבה נראה לי הרבה פחות כמו מחקר רציני, והרבה יותר כמו מנשר שבא להוכיח תזה על יחסי כוחות, ויהיו הנתונים אשר יהיו. |
|
||||
|
||||
ורק עוד שתי הערות: 1. לעניין הדיווח: בינואר-אוקטובר 2006 היו 824 תלונות למשטרה על אונס, נסיון לאונס, ובעילה שלא כחוק. 48% מהתלונות הוגשו על ידי קטינות, 7.3% על ידי ערביות, 21% על ידי עולות חדשות. 2. מבחינת מספר תיקים שנפתחו ונסגרו, אין חלוקה ספציפית לאונס, אבל זו הסטטיסטיקה של 2006 לגבי עברות מין והטיפול בהן במשטרה: 3112 תיקים נפתחו. מתוך זה (כל הנתונים נכונים לנוב' 2007) 989 היו פתוחים (31.8 אחוזים) 864 הועברו לתביעה או לפרקליטות (27.8%) 221 נדונו (2.96%) 1848 נסגרו (59.3%. זה לא נתון יוצא דופן - כל שנה הנתון נע בסביבות שישים אחוזים מהתיקים סגורים). חלוקת התיקים שנסגרו: 161 בשל העדר אשמה (5.2% מכלל התיקים, 8.7% מכלל התיקים הסגורים), 769 מחוסר ראיות (24.7% מכלל התיקים, 41.6% מהתיקים הסגורים) 247 כי 'אין עניין לציבור' (7.9% מכלל התיקים, 13.4% מהתיקים הסגורים) 616 כי 'עבריין לא נודע' (19.8% מהתיקים, או 33.3% מהתיקים הסגורים) ו-25 מסיבות אחרות. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |