בתשובה לשוקי שמאל, 25/03/11 13:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
זה מה שאומרים לגבי גרילה: הצרפתים היו צריכים לנצח בעוד שה-FLN מספיק שהחזיק מעמד. יש כל מיני פרטים כמו זה שהיו יותר אלג'יראים מתנדבים בצבא הצרפתי מאש לוחמי ה-FLN . נדמה לי שגם צבא דרום ויאטנם היה גדול מספרית מהויאטקונג. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ההערה שלך מעניינת מאד משום שלמעשה אתה מסכים עם טווידלדי יותר מאשר איתי. למעשה גם טווידלדי מותח הקבלה בין המצב בהודו-סין למצב באלג'יר על סמך ההנחה המתקבלת על הדעת שרוב האוכלוסיה האזרחית בשני המלחמות האלו ישבה על הגדר (ו"חטפה" משני הצדדים). עמדתי היא שתאור זה מתאים לזירה האסיאנית ואינו מתאים לאלג'יר. בוייטנאם היתה מורשת של אלף שנות לחימה בכובשים זרים (סינים, יפאנים וצרפתים) ולכן אין ספק שהיתה תמיכה ציבורית רחבה מאד בוייטמין (אני בכוונה משתמש במונח הזה המתאר באופן כללי את הפטריוטים הוייטנאמיים אשר נלחמו נגד הכובשים זרים ונגד האליטה הוייטנאמית ששיתפה איתם פעולה ולמען רפורמה אגרארית וחלוקת הקרקעות לאיכרים, ולא בשם ויאטקונג שהוא אאל"ט השם שהמציאו האמריקנים ללוחמים הוייטנאמים שנלחמו בהם מתוך שטחי דרום וייטנאם (שחלקם היו מסתננים מן הצפון) להבדיל מן הצבא הסדיר של צפ' וייטנאם הקומוניסטית, ה-PAVN). יחד עם זאת, בזמן המעורבות האמריקאית התמונה היתה סבוכה יותר. האמריקנים לא באמת התכוונו לכבוש את וייטנאם (כפי שטוענים חוגי השמאל האמריקניים). מצב כמו בדר' קוריאה היה בהחלט מספק אותם. המצב שנוצר ב-1945 יציאת היפנים, ו-1956 יציאת הצרפתים, היה שבעוד המפלגה הקומוניסטית של הו צ'י מין בצפ' וייטנאם היתה הרוח החיה שהסתתרה מאחורי הויאט-מין שלפחות להלכה היתה אמורה להיות חזית רחבה של כל הפטריוטים הוייטנאמים, נגו דין דיאם השליט האוטוריטרי המושחת והנפוטיסטי שנאלץ להסתמך על קואליציה של כל מתנגדי הקומוניסטים ובעיקר על קתולים (שכמיליון מהם נאלצו לברוח מן הצפון לדרום בלחץ הקומוניסטים והיתה להם מסורת עתיקה של ש"תפ עם כובשים זרים נגד בני עמם שלהם). מאוחר יותר הצליח דיאם גם להסתכסך עם הבודהיסטים (רוב הוייטנאמים הם בודהיסטים). כך שב-1968 (מתקפת הטאט) למעט מאד וייטנאמים בדרום היתה סימפטיה רבה למשטר שלהם. פעולות הויאט-מין בדרום כבר למן ההתחלה הובלו ע"י מסתננים מן הצפון שחלקם היו מגורשים מן הדרום שחזרו בחשאי וחלקם היו חיילים סדירים של ממש מן הצפון. ב-1969, לאחר מתקפת הטאט נראה שהוייט-מין חוסל פיזית וכל המשתתפים הפעילים במלחמה מול האמריקנים וה-ARVN (צבא דר' וייטנאם) היו מגוייסים מן הצפון. מותר להניח שרוב הוייטנאמים נטו יותר לטובת הויאט-מין מאשר לטובת ממשלתם שלהם, אך עדיין התיאור שלהם כיושבים על הגדר שהסימפטיה שלהם לוייט-מין לא היתה באה לידי ביטוי אם המשטר בדרום היה פחות בעייתי, נראה די מתקבל על הדעת. (מבחינה זו העובדה שצבא הדרום היה בכל זמן שהוא גדול ממספר לוחמי הוייט-מין בדרום היא טריויה חסרת משמעות. הקרבות המכריעים במלחמה זו בשלב היותר מאוחר שלה התנהלו בין האמריקנים וה-ARVN לבין סדירים מצפ' וייטנאם ובקרבות האלה ה-ARVN לא הצליח להוכיח עצמו כצבא בעל יכולת עמידה ואחוזי העריקות הגבוהים הקבועים שלו (כ-50%) מרמזים שמרבית חייליו היו מגוייסים בכפייה במלוא המשמעות של המילה). באלג'יר המצב היה שונה. זה נכון שהיו חלקים נרחבים בציבור האלג'ירי שכבר אז התנגדו ל-FLN. רק שנים אחדות לפני תנועת ה-FLN הסתיימה מלחמה ממושכת בין פטריוטים אלג'ירים איסלמיסטים לבין צבא הכיבוש הצרפתי במשהו שבין תבוסה להסכם בין הצרפתים לאוכלוסיה המוסלמית. כך שחלק גדול מן האוכלוסיה הכללית (דוקא החלק המוסלמי-אדוק יותר, אבותיהם של האיסלמיסטים דהיום) לא בהכרח תמכו באג'נדה המהפכנית-סוציאליסטית-לאומית של ה-FLN וחלקם תמכו אפילו בהמשך הקשרים עם המטרופולין הקולוניאלי. זהו הרקע לפגיעות הרבות והאכזריות של ה-FLN דוקא באוכלוסיה האיסלמית ולכל מיני מיליציות מוסלמיות מקומיות שדוקא נלחמו לצד כוחות צבא הכיבוש ומיליציות המתנחלים או לפחות נגד אנשי ה-FLN. יחד עם זאת זהו המועט המצביע על המרובה. רוב האוכלוסיה המוסלמית דוקא כן הזדהתה עם הלאומנות הערבית בכלל ועם תנועת ה-FLN בפרט. גם כאן הרוב, קרוב לודאי שישב על הגדר ולא השתתף בהנחת מטעני הנפץ ובפעולות של ה-ALN (הזרוע הצבאית של ה-FLN), אלא שהזדהותם היתה איתם. הם, אני מניח העדיפו את שלטון ה-FLN ע"פ המשך הכיבוש והניצול הקולוניאלי הצרפתי. לדעתי הביטוי המעשי של הסנטימנט הזה היה בכך שרק למוסלמים מעטים היהת אזרחות צרפתית. יאמר מי שירצה שהדבר נבע מן הפחד מפני נקמת ה-FLN או מסרבנות צרפתית להעניק אזרחות. העובדה נותרת בעינה: לרוב המוסלמים באלג'יר לא היתה אזרחות צרפתית והם גם לא בקשו אחת כזו. (באלג'יר התנהלה לוחמת גרילה ממושכת שאינה יכולה להתיישב עם הטענה שאנשי ה-ALN היו מגוייסים בכפייה ולא מתנדבים מרצונם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי אין בעצם דבר כזה, ערבי-חילוני (בטח לא ערבי-מוסלמי-חילוני). הן בימי המרד ובטח אחריו, המורדים לא הזניחו את חובתם ''לאכוף את השריעה'' (למשל, לכרות במזמרות את השפתיים למי שהעז לעשן ברמדאן). ואת תאלץ אותי להזכיר לך את מצבם של הנוצרים-הערבים באלגי'יריה המשוחררת. כמעט מיותר לציין, שגם על פי החוקה האלג'ירית, כמו בכל חוקה ערבית, ''השריעה היא המקור לכל חקיקה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גרעין של אמת במה שאתה אומר אבל הפרשנות שלך מרחיקת לכת. ע''פ התיאור של ברנרד לואיס החברה הערבית-מוסלמית היא תוצר של מילניום של תרבות עירונית מתקדמת. אנשי הדת, להבדיל מן הכנסיה הקתולית למשל, אינם הירארכיה שילטונית, אלא שכבה מבוססת היטב המהווה מתווך בין השלטון להמון העם. בניגוד להתפתחויות מודרניות (בעיקר בשיעה) אנשי הדת מעולם לא ניסו לתפוס את השלטון הפוליטי. בד''כ השלטון ממנה את אנשי הדת שתפקידם הוא ליצג את העם מול השלטונות ולאשר את הלגיטימיות הדתית של השלטון כלפי העם. מצב בו אנשי הדת מגנים את השליט ככופר או לא מוסלמי הוא מצב מהפכני ובלתי יציב. במצב זה או שהשליט מוחלף או שאנשי הדת מוחלפים. ברגע שהאימאם של קהיר הופיע ונאם בפני המפגינים בכיכר העצמאות בקהיר, משמעות הדבר היתה חילופי שלטון. באותה מידה התיצבות המופתי של דמשק לצידו של באשאר אסאד אומרת דרשני. בהסתייגות, שלא תמיד מה שהיה הוא שיהיה, אכן כל שלטון דמוקרטי בעולם הערבי צפוי להיות בעל אופי איסלמי דומיננטי. אין פרוש הדבר בהכרח שלטון איסלמיסטי נוסח איראן. המודל הטורקי נראה לי הרבה יותר סביר ומאפיין את ההיסטוריה והתרבות של עמי ערב. התאור של הפוליטיקה הערבית כשלטון של סבונארולות נוסח האיסלם הוא סתם תעמולה והסתה. לראיה ''השריעה היא המקור לכל חקיקה'' תופס בכל רחבי העולם המוסלמי מאינדונסיה ועד מאוריטניה ובכל זאת האחידות הזו כוללת בתוכה את הכל, החל משלטון האיאטולות בטהרן, עבור בשלטון החמולתי נוסח ערב הסעודית, שלטון הטרוף נוסח קאדאפי וכלה במפלגת הבע'ת החילונית כביכול בסוריה ועיראק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעת' הוא אכן חילוני-לכאורה בלבד. הרשה לי להזכיר לך מה כתב מייסד הבעת', הנוצרי (שהתאסלם?) אחמד מישל עפלק: "כל הערבים הם מוסלמים, גם אלה שמתפללים בכנסיה". ואני כבר לא מדבר על השיח האסלאמי של סדאם. אגב, הידעת מי הקים את "ערוץ הקוראן" ברדיו המצרי? "הסוציאליטס החילוני" נאצר, שאפילו נכנס לרשימת המטרות של האחים המוסלמים. והבעת' הסורי נותן במות להטפה שיעית ברחבי סוריה כבר משלהי 2002. אגב, לאחרונה גמרתי לקרוא את קורות חייו של אתאתורכ, וגיליתי שהוא לא שנא את האסלאם, כמו שהכותב מנסה לשכנע אותי (למרות אהבתו לאלכוהול ולנשים נוצריות). הוא פשוט השתמש באסלאם כשהיה זקוק לו (למשל, להלהיב את הטוראי התורכי ליהרג נגד הכופרים ב 1915 וב 1921). לידיעתך-איראן לא נחשבת מוסלמית בעיני שאר העולם המוסלמי. בטח לא בעיני בן לאדן. יש אפילו טרור אסלאמי נגד ממשלת איראן. וקרוב יותר לאזורנו? למה לדעתך ראוף אלקדוה אלחוסייני החליף את שמו הפרטי ליאסר (אביו של אחד מחברי הנביא) ואת שמו הפרטי לערפאת (ההר הקדוש שמשקיף על מכה)? ונסיים בבדיחה עצובה מהמציאות: חבר ערבי משכיל שאל פעם את חוקר התקשורת הערבית ג'ון אלתרמן איזה עונש יש באמריקה לאתאיסטים. "שום עונש" "מה?! אתם מרשים לאתאיסטים להסתובב חופשיים?!" תהליך שלום שמח לכם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו טוב. מי שלא ממש משתכנע מטיעוניך כי האיסלאם הוא מקור כל הרע בעולם, יוכל לטעון כי יאסר עראפאת למשל בחר לא להשתמש בשמו הפרטי השני (מוחמד, עבד אל ראוף זה ע''ש אביו). (אגב, לא ידעתי שעראפאת קשור למשפחת חוסייני הירושלמית הידועה. דומה שהמשפחה הזו משופעת באנשים שגרמו לעם הפלשתיני נזק גדול). ביחס לאתאתורכ, אני לא חושב שהיו לו טענות אל האיסלאם עצמו. הוא פשוט טען שאנשי הדת הם ריאקציונרים המונעים את התקדמותה והתפתחותה של החברה הטורקית. אאל''ט מי שהוא לא חיבב באמת היו הערבים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דוקא אני מסכים עם מה שכתבת. כשציינתי שצבא דרום ויאטנם היה גדול מהויאטקונג, התכוונתי רק לגודל הפיסי ולא ללכידות ולמוטיבציה שלו ככוח לוחם. גם היום אם האמריקאים ישקיעו מספיק כסף, הם יוכלו להקים צבא אפגני גדול שיתפורר מיד לאחר שיעזבו. עד כמה שאני זוכר, נגו דין דיאם הומצא ומשטרו הוקם על ידי ארה''ב כדי למנוע איחוד כל המדינה תחת שלטון הו צ'י מין. במימסד האמריקאי, אם אינני טועה, היו גם דעות נגד הדרך הזאת והיו שלא ראו את הו צ'י מין כחלק מהגוש הקומוניסטי בהכרח אלא בראש ובראשונה כויאטנמי. האמריקאים נפלו קרבן לאובססיה האנטי קומוניסטית שלהם. אינני זוכר היכן קראתי את זה- אולי במסמכי הפנטגון שהדליף דניאל אלסברג. אני מסכים עם מה שכתבת על אלג'יריה. אינני יודע לאיזה משאל מתכוון טווידלדי שהראה תמיכה של האוכלוסיה המוסלמית באלג'יריה צרפתית. אם היה איזה ספק בהתחלה, בא הצבא הצרפתי ותוך כדי ''נצחונותיו הצבאיים'' שכנע את האוכלוסיה המקומית להתנגד ביתר תוקף לנוכחות הצרפתית- הסכמה של מאו. ככל שהכובש יכביד את ידו על האוכלוסיה האזרחית, כך הוא יחזק וירחיב את בסיס הגרילה. הדוגמה של מלאיה לנצחון על כוח הגרילה היתה נכונה אם היינו רואים שם היום את בריטניה שולטת. פעילות של גרילה שופטים בפרספקטיבה ארוכה יותר. בכל מקום בו ניצחו הכוחות הקולוניאליים את הגרילה אך יצאו משם-הם למעשה הפסידו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הקבלות בין אלג'יריה וויאטנם ומלאיה וכמובן יש גם הבדלים גדולים. הישיבה על הגדר של רבים מתושבי אלג'ירה נבעה (כביכול?)ממיקומם על ציר ההתפתחות של תהליך הדה-קולוניזציה הנפשי של האלג'יראים כפרטים וכקולקטיב. בשלב מסויים שיטת ההפרד ומשול הפסיקה לעבוד. מלאיה דומה יותר לאינדונזיה מהבחינה הזאת: דיכוי הקומוניסטים. אם הבריטים היו שולטים היום במאליה -הייתי מסכים עם מה שכתבת. קראתי את המאמר של טווידלדי. 1. באלג'יריה היה חתך לאומי ברור ולכן לא היתה משמעות ארוכת טווח לנצחונות צבאיים צרפתיים. בויטנאם באו האמריקאים לכאורה לתמוך בשלטון מקומי שנאבק בגרילה קומוניסטית. הציור של הו צ'י מין כחלק מאימפריית הרשע הקומוניסטית שרוצה להשתלט על העולם ובעקבות זה שימוש בתאוריית הדומינו, לא היה לה על מה להתבסס. הו צ'י מין היה בראש ובראשונה ויאטנאמי לאומי שהגיע למסקנה שהדרך הקומוניסטית מתאימה לויאטנם. הוא לא היה פיון של בריה"מ או סין. מלחמת ויאטנם היתה טעות פוליטית חמורה ולכן בשלב מסויים הגיע המימשל האמריקאי למסקנה שהגיע הזמן לחתוך הפסדים. לצייר תמונה שהציבור האמריקאי לא התנגד למלחמה ורק הממשל החליט להפסיקה ושהייתה גם אופציה הפוכה- פשוט לא נכון. ההשפעה של ההתנגדות בציבור האמריקאי -בעיקר מגמת הגידול שלה -השפיעו על הממשל אבל היו מספיק נתונים אחרים להחליט לסיים את הפיאסקו. להזכירך את הדמורליזציה שהחלה להתפשט בצבא האמריקאי בויאטנם- רק עוד אחד מהגורמים. 2. לגבי מדינות לא דמוקרטיות: אפגניסטן היא דוגמה מצויינת לכך שהקביעה איננה נכונה במבחן הזמן. גם משטרים עריצים אינם יכולים לפעול לאורך זמן בלי הסכמה ציבורית מסויימת . כשהולכת ונבנית התנגדות בעלת פוטנציאל מאד רחב גם משטרים אוטוריטריים עושים חשבון של רווח והפסד. לגבי ההצלחה במלחמה של בריטניה נגד האיי.אר.איי. ההתנחלות הבריטית-פרוטסטנטית בצפון אירלנד יצרה שם מצב ללא מוצא. הציטוט של טווידלדי במאמרו מפי אלק דאגלס יום בזכות התנתקות אפשרית מהאי האירי, לא בהכרח מרמזת על תכנית פעולה אמיתית. עולה בראשי השערה שאולי אין לה על מה לסמוך כי לא התעמקתי בנושא, אבל יתכן שההתבטאויות הללו היו בגדר אמצעי לחץ על האוכלוסיה הפרוטסטנטית לשינוי התנהגויותיה. 3. לגבי הנכונות להפעיל כוח מאסיבי על ידי מדינות לא דמוקרטיות: יש לנו מספר דוגמאות: קוריאה, דיכוי ההתקוממות במזרח גרמניה, דיכוי ההתקוממות בהונגריה ואביב פראג. בצד הדמוקרטי לעומת זאת, יש לנו את קוריאה, הודו-סין ועיראק- גם אפגניסטן משני הכיוונים. לגבי התכליתיות של הפעלת כוח מאסיבי על ידי הדיקטטורות לטווח ארוך? הונגריה ומזרח גרמניה? בקיצור, רצוי לבדוק את הדברים בפרספקטיבה היסטורית קצת יותר רחבה מאשר אופנסיבת הטט וכד'. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |