בתשובה לדב אנשלוביץ, 01/11/14 9:16
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה כמובן מודע לכך שבימי זוהרו של בית המקדש השני, בזמן שהכוהנים עמדו על מכוניהם מוכנים לקיים במלואה ובהידורה את סדר הקרבנות המצווה ע"י התורה, חצר בית המקדש היתה מוקפת מחיצה "כלילת יופי במלאכתה" ועליה שלטים רבים ביוונית ובלטינית בנוסח "איש נכרי לא יכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה. ומי שיתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה"? דומה שאבותינו בימי הבית השני היו גרועים לא פחות מכוהני הואקף המוסלמי של אל אקצא ואולי אפילו יותר מאותו שטן אנטישמי, אבו-מאזן. דרך אגב, אפילו בימים אלו, רבים ביהדות האורתודוקסית מאמינים שיהודי העולה להר הבית, מטמא אותו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא שיהודי שעולה להר מטמא אותו, אלא שיהודי שעולה להר כשהוא עצמו טמא עובר על איסור חמור - וכל היהודים בימינו טמאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מדייק ובמידה רבה גם צודק. אני, לשם הקיצור, לא רציתי לדייק כל כך. ההלכה היהודית ירשה חבילה שלמה של טמאים טומאות ומטמאים, שלא נראה כי תורמת הרבה לרוח היהדות המודרנית ובד''כ חכמי היהדות מנסים להוליך ממנה אל עקרונות יותר רלאבנטיים ומתקדמים. אני מדבר על החל מפרשת ''תנורו של עכנאי'' ועד לפרופ' לייבוביץ הטוען שקדושתו של הר הבית פגה כבר בימי בית ראשון, כאשר חדלו לקיים בו את סדר הקרבנות כהלכתו ולא חודשה מאז. לגופו של עניין, זה לא כל כך דו-קטבי. ביהדות, הטומאה מטמאת את הכשר. כאשר טומאה כלשהי מטמאת כלי הנושא טומאה צריך או לנפץ אותו או למצוא דרך הלכתית לטהר אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, כאשר כלי נטמא יש לשבור או לנקב אותו כדי שיאבד את ה-''כליות'' שלו ואז אם הוא יתוקן הוא ייחשב לכלי חדש. אולם כלי אבן אינם נטמאים, והר אינו יכול להיטמא כלל (אלא אם כן יהפכו אותו לבית קברות של יהודים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לאחר שיהודה המכבי שחרר את המקדש היה צורך לטהר אותו. נכון שלא ברור בדיוק מה המשמעות של לטהר, אבל לכל הפחות היה צורך לבנות מזבחות חדשים. "ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל." (קדמוניות היהודים, פלאביוס) "ויחוגו את חנוכת המזבח שמונת ימים. ... ויחטאו את השערים ואת לשכות הכוהנים, וישימו את הדלתות. ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים מעליהם." - (ספר מקבים א' פרק ד' פס' נ"א- נ"ז) את ההר כולו אולי לא ניתן לטמא, אבל את הנמצא עליו (שערים, דלתות, מזבחות) אפשר. בכל אופן, למי שהולך ע"פ ליבוביץ, הר הבית כלל אינו קדוש ומשום כך אין שום מניעה דתית ליהודי לעלות על הר הבית (בעניין זה ליבוביץ ביטל את ה"מדידות" של הרב גורן כעפרא דארעא). כל העניין כולו הוא עניין מדיני-חילוני הנתון לשיקולים של שלום הציבור ויחסי שלום עם הגויים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל ליבוביץ' לא היה פוסק הלכה והרב גורן כן. מעטים מאד מחסידי ליבוביץ' הם אנשים שמשאת נפשם היא לעלות להר הבית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי פעם את אבי רביצקי (לפני התאונה, כמובן) מדבר על כך שהיהודים יכולים לתת את הר הבית לכל מי שחפץ בו, ולהסתפק במה שחשוב באמת, הלא היא "ירושליים של מעלה". על זה אני אומר - למרות שלא קל לי להגיד את זה - אמן! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני קורא לזה ''ציונות אוגנדאית''. היא מקיימת את כל התנאים ובכל זאת נכשלת במבחן המעשי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תרצו, אין זו אוגנדה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם להשתמש בשפה ליבוביצית "אתה העלית כאן נקודה חשובה מאד מאוד". א. אכן תורתו של ליבוביץ לא עומדת במבחן הקיימות (שלה עצמה). אין קהילה של אנשים שתורתו היא עבורם תורת חיים = מנהלים את חייהם יום יום ושעה שעה ע"פ תורתו, אע"פ שיש אנשים שות"מ הרואים בו את רבם. יש לכך בודאי יותר מסיבה אחת. אני תוהה אם השאלה הבאה אינה החשובה שבהן: האם צריך לומר כי ליבוביץ סיפק לדת היהודית בסיס שלם של רציונליות וקונסיסטנטיות, בזמן שהאנשים הנוטים לדתיות נוהים יותר אחר צרכיהם האי-רציונליים ונדרשים פחות לסוגיות של קונסיסטנטיות לוגית. ב. ראוי גם לציין כי רבים מן העמדות והערכים שקבע ליבוביץ היו בעיניו עניינים שבין אדם לחבריו ושכניו ולא ענייני הלכה. לכן אין רבותא בכך ששמו של ליבוביץ עולה בפי חילוניים לא פחות ואולי יותר מאשר בפי דתיים שות"מ ג. דומה שגם תלמידיו וממשיכי דרכו של הרב גורן אינם משגשגים במיוחד בהאי-אידנא. ד. אני מאמין שישנם מעטים מחסידי ליבוביץ' שמשאת נפשם היא לעלות להר הבית, אך דוקא בשאלה הלכתית זו ליבוביץ סבר לפסוק כי קדושת הר הבית בטלה עוד בימי בית ראשון וממילא אין שום חובה דתית לעלות שמה. ה. אקווה שלא אחטא באיזכור החבל בבית התלוי, אם אציין שמשאת הנפש לעלות להר הבית היא רק אחד ממטבעות הלשון השיקריות של הימין הדתי בישראל, שכן משאת הנפש היא להתפלל על הר הבית (שלא לומר להחריב את השיקוץ ולהקים על מקומו בית חדש). לביקור סתם של יהודים ונוצרים בכל מקום על הר הבית אני לא חושב שהיתה התנגדות דתית איסלמית. לכן מוצא אנישביטויים נוסח "יהודים מטמאים את אל אקצא" נפוצים דוקא אצל חילוניים (כמו אבו-מאזן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסופר שד'יזראלי ענה פעם לטענות האנטישמים של זמנו, שבזמן שאבותינו כתבו את התנ''ך אבותיהם טפסו על עצים. אתה יכול גם לספר שבני ישראל הצטוו בהיכנסם לארץ להשמיד ולכלות את כל יושביו ולטעון שזה ממש כמו שהנאצים עשו ליהודים. כל השוואה בין אופי התנהגות במרחק אלפי שנים בין המושווים אינה הוגנת. אשר לאבו מאזן, כבר כתבתי שהאיש חילוני לחלוטין, ולכן התבטאותו על הפעלת התנגדות כנגד היהודים כדי שלא יטמאו את הר הבית היא התבטאות שנובעת משנאה טהורה, ולא מאיזו אמונה דתית שמחייבת אותו בקיום מצוות מסויימות. ולעניין קצת אחר שאינו קשור ישירות לדבריך, ברור גם שההתבטאות הזאת, כמו המכתב ששלח למשפחת המתנקש ביהודה גליק, מהווה הסתה ישירה, וההיגיון אומר שבפרוש יש בה פוטנציאל לליבוי האלימות, גם אם אלף ראשי שב''כ ינסו להחליק את הדברים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |