|
||||
|
||||
פיתוח נוסף של אותה אישיות 'מסורתית' שאתה מצביע עליה ועל טיבו הנעלם של אותו 'מסורתי' שלא מוגדר כפרט באותה קהילה/קבוצה מאובחנת כמו החרדים או החילונים, נכתב כאן ומגיע מדיון השוואתי בין הקבוצות 'מסורתי' ו'היהדות המסורתית'. דיון נוסף 1 ורלוונטי לאור חוסר הנימוס הכללי בין הקבוצות בחברה הישראלית - הוא היחס הוא בין הקבוצות 'מסורתיים' ו-'הדתיים' (לא החרדים); המסורתי מוצא בית חם ומכיל אצל 'הציונות הדתית' 2- 'הדתיים הציונים' - והוא מתקבל ומקבל ללא תנאים 3: ציונות, לאומיות ודת. מה שהוא לא יכול לקבל אצל הקבוצה החרדית עם פריט בודד על המדף - הדת ובכך אותו גורם נעלם - ובפרט לאחר שואת אוקטובר - הופך את הדתיות הלאומית כגורם מוביל בימין הפוליטי. מה הוא טיבו של אותו דו-קיום בין הציוניים הדתיים (הדתיים) לציונים החילונים (החילונים) במפעל הציוני? אלו מקדשים את הדתיות שבציונות ואלו 'מקדשים' את החילוניות שבציונות. שיתוף הפעולה בין הדתיים לבין החילוניים הוא סוג של שת"פ ייחודי ונדיר בעולם בין קבוצות חילוניות ודתיות לאורך זמן. שת"פ זה לא היה יכול להתרחש אצל החרדים. זהו שת"פ בין קבוצות בעלי מאפיינים מרדניים בתרבות בה הם חיו. מורדים כי רצו מציאות אחרת. אלו מרדו באמנציפציה ואלו בקבוצה השלטת - החרדים, שסירבו למרוד בשבועות ובאומות העולם. לאלו זאת מהפכה לאומית ולאלו פעמי משיח. וכך יצא ששני הצדדים מולכדו רעיונית ונאלצו ׳לוותר׳ על משהו כדי לקדם משהו. הדתיים קיבלו על עצמם את המודרנה החילונית, הערכים הלאומיים, אורח חיים פוליטי דמוקרטי, וסוציאליזם בשעות הפנאי. החילונים קיבלו להכבל מרצון בחבלי המסורת. הם יסבירו לעצמם שזה חשוב שלעם יהיו 'שורשים והיסטוריה'. ערכים לאומים 'חילוניים' של גבורה מודבקים לאישים מרדניים כדוגמת בר-כוכבא או לתנועות המכבים ומגיני מצדה. הדעות בין הצדדים שהיו שונות ותהומיות מבחינות רבות לא הפריעו להמשך השת"פ (אולי בגלל המגורים הלא משותפים). הרב קוק ראה באחיו החילונים לבניית הבית הלאומי - בני העלייה השנייה כ'אחים חביבים ושנואים, נשמות קדושות משוקצות כטומאת הנידה'. הקיצוניות בניגודים בכינוי האח החביב-שנוא, הקדוש-טמא, מבטאים את חוסר הנחת בשת"פ הרצוי והכפוי. בהמשך כשתנועת הפועלים חיללה שבת בפרהסיה, הרב קוק ביקש להבהיר במסגרת המאבק ש'שנדע אשר למלחמת אחים אנו נגשים על אחינו ולא על אויבנו', כלומר לא לשכוח שהם האחים שלנו גם כשאנחנו נלחמים נגדם. מצד שני בני אותה עליה לא הבינו אפילו על מה הדרמטיות והם פיתחו אדישות מוחלטת כלפי הטקסטים של אנשי הדת. זאת הייתה אדישות מנומסת שלא חשודה בבוז כלפי המאמין. הם לא היו אפיקורסים להכעיס והם אפילו חיבבו במידת מה את אמונת האדם ואת תרומת הדת לכח הישרדותה של האומה. ------------ 1 'על נימוס חברתי ואינטרס לאומי' - יוסף גורני. 2 הכוונה כאן לציונות הדתית היא אותה תנועת מיעוט בתוך התנועה הציונית ולא המפלגה הפוליטית 'הציונות הדתית'. 3 בדומה לתנאי הכניסה של ש"ס |
|
||||
|
||||
תודה. גם הקישור מעניין. הנקודה החשובה שם היא שהמסורתיים מכירים בסמכות הדתית של הרבנים האורתודוקסים, אלא שרמת קיום המצוות תלויה בפרט, ובו בלבד. מבחינתי זה אומר שהחיבור שלהם להיסטוריה היהודית (הדתית רובה ככולה) הוא מלא, בעוד שהחיבור של החילונים להיסטוריה היהודית הוא חלקי. תמיד טענתי שהחיבור בין הימנים החילונים לבין הדתיים הלאומיים עובד רק בטווח הקצר, כי השאיפות ארוכות הטווח של שתי התנועות שוונות בתכלית. הד''ל שואפים בסופו של דבר למדינת הלכה, וכל השאר זו תחפושת לצרכי קירוב לבבות. לא הצלחתי לשכנע בכך את דב. האמת לא הצלחתי עדיין לשכנע אף ימני חילוני. בן של חבר שלי, בחור אינטליגנטי וחילוני לחלוטין, הצביע לבן גביר. לפני שבוע שאלתי אותו אם יצביע לו שוב, והוא אמר לי שכנראה כן. כלומר- הוא מכיר בכך שבן גביר אידיוט, אבל לדעתו הוא עדיין מייצג הכי טוב את דעותיו. אמרתי לו שיקרא את הספר של כהנא, כדי שיבין שכל ה''מוות לערבים'' הוא כלי ולא התכלית. אני מקווה שהוא יעשה את זה. |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |