 |
אני רואה זאת אחרת. לא צריך להיות סגן הנשיא סולברג כדי לחשוב שהדבר הראוי לבג"ץ לעשות הוא להעיף את עתירת "רונן בר" משולחן הבג"ץ, מהר ככל האפשר.
כל עניין התצהירים נולד, לענ"ד, מרצון הבג"ץ, למנוע מBB ו"עוזריהם" המשפטיים, את התרגיל הקבוע של לסבך את העניין עד אינסוף. וכך לחזק את דעת הציבור הנוטה גם כך לחשוב ששופטים מקבלים שכר רב מדי ונותנים עבודה מעטה מדי. הבג"ץ חשב שהתצהירים יתמצתו במהירות את עמדות הצדדים וביה"מ יפסוק על פיהם.
עכשיו משנתייתרה העתירה, אפשר להעיף גם את התצהירים אל פח האשפה של הדיון הציבורי וחסל סדר עתירה.
ועוד, בלי תלות בפוזיציה שלנו, הכל יודעים שנגענו אל קו ההגנה האחרון של מערכת המשפט והוא מה שקרוי בלשון הזהב של BB "המשבר החוקתי". הקו הזה יפול כאשר המצשלה תפעל באופן רשמי בניגוד לפסיקת הבג"צ. ברגע זה נראה ששני הצדדים נמנעים מלהגיע לקו הזה. ולמה לביה"מ העליון להתגרות באוייב ללא כל עניין משפטי עומד?
הרבה יותר מעניינת לדעתי התופעה שאקרא לה (פרפראזה על סופר חביב עליי) "הדלדלותו של רא"ל גנץ". יכלתי להחליף את הגנץ בשוואנץ, אבל חוששני שהחידוד הזה ילך לאיבוד בין הרוב הגדול שלא יבינו לבין המיעוט הקטן שיבין יותר מדי טוב.
ןבכן הזירה הציבורית כמרקחה. אנו בעיצומה של מלחמת אזרחים, בה הלהבות יכולות להתפרץ בכל רגע. ומי נאלם דום ונעלם מן הזירה לפתע? מועמדנו לרוה"מ. אין לו שומדבר להגיד על כלום. ובכלל נראה שהמחאה היא לטורח עליו. אני מניח שבדרכה ה-self-destructive של האופוזיציה,המדלדל, יעלם מן הזירה הציבורית רק כאשר יהיה כבר מאוחר מדי להחליפו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות