בתשובה לשוקי שמאל, 01/05/25 20:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בשיח של המחאה, הארץ וכו' מקובל לדבר על כך שיעדי המלחמה המוצהרים (למוטט את חמאס, להחזיר את החטופים) לא הגיוניים, ושהיעדים האמיתיים הם התחנחלויות או טרנספר וכו' (שרוב הציבור לא מסכים איתם). אני חושב שיש בזה משהו, אבל שזה מתחמק מפיל אחד בחדר. היה/יש עוד יעד למלחמה שאסור להצהיר עליו, ושרוב מוחלט בציבור היהודי כן מסכים (או הסכים) עליו: להעניש את האוכלוסיה בעזה, גם בשביל נקמה (רגש בזוי(?) ולא רציונלי) אבל גם בשביל להרתיע אוכלוסיות עוינות אחרות (כן רציונלי, מוצדק או לא מוצדק). טרנספר זה סוג אחד של עונש, קיצוני במיוחד. הרג המוני, הרעבה וכו' זה עוד עונש. אז כן או לא מוצדק בכלל להעניש אוכלוסיה, כמטרה (או כאמצעי למטרת הרתעה)? אני לא בטוח מה התשובה לשאלה הפילוסופית. אני מניח שלא חייבים לענות על השאלה הפילוסופית במקרה הזה: אם מקבלים שהורדת יכולות צבאיות של החמאס זו מטרה לגיטימית, ואם מקבלים שמותר לגרום כתוצאת לוואי של זה לאיזושהי מידה של סבל לאוכלוסיה, אז מקבלים ענישה (והרתעה) כתוצאת לוואי - לגטימית באופן מדיני-הצהרתי, ורצויה עבור הישראלי מן השורה. הבעיה היא שבגלל שלא מדברים על זה, לא דנים בשאלה - כמה ענישה זה מספיק. אני חושב שלחלקים שונים בציבור הישראלי יש תשובות שונות ("שמאלנים": הם נענשו יותר מדי כבר מזמן; "ימנים": אפילו לא קרוב, הרי כולם חמאסניקים). אני חושב שהרבה מהדעות בעד ונגד המשך הלחימה או העמקתה או הפסקתה בעצם נובעות מהתשובות האלו, אבל עוטות נימוקים אחרים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי יש מתאם לא רע בין מי שמתעלם מהטענות על רצח עם בעזה למי שבאמת רוצה רצח עם בעזה (בשם אחר). אם כי כמובן יש מי שממש לא אכפת לו מטענות על רצח עם בעזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לי יש תשובה שונה (וכנראה לא פופולרית). אם להעניש אוכלוסיות אשמות זו המטרה (עם הסבר פסיכולוגיסטי שמתאר זאת כהתנהגות בלתי מודעת), זה גם פותח פתח להסבר פסיכולוגיסטי בו האוכלוסיה הישראלית אולי משתמשת בלחימה (כפי שהיא מתנהלת) כדי להעניש (לפחות קצת) גם את עצמה. הרי כולנו יודעים מי שותף מלא לשלטונו של החמאס בעזה. גם כשמתחבאים מאחורי טענת ה״חוכמה שבדיעבד״, עדיין יודעים מי לקח כסף קטארי ושם אותו ביד של מי שהשתמש בו כדי לבצע את השביעי באוקטובר. השותף מסתכל על אנשי ימין, מרכז ושמאל מהמראה כל בוקר. עם ישראל יורה לעצמו ברגל ויכול להיות שיש לכך מניע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רק להבהיר, לדעתי הענישה היא מוטיבציה שקיימת כן במודע, רק לא מוצהרת על-ידי גורמים רשמיים, וגם לא כל כך (או לא מספיק) בויכוחים פנים-ישראליים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נקמה" ו"הרתעה" הם שני צדדים של אותו מטבע" הראשון רגשי, והשני מסביר את מקור הרגש הזה. העניין הוא שהעולם הנאור כבר דן לא מעט בשאלות האלה , וההחלטות שקיבל נחתמו גם ע"י הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. מי שרוצה לשנות את העמדה הלאומית בעניין, כדאי שלא יתחיל דווקא ע"י הפרת האמנה אלא יואיל ויסתלק ממנה לפני כן, רק שיפסיק לצעוק "גאוועלד" (סתאאם!) כשהוא זוכה ליחס המתאים לעמדותיו החדשות. "אין בלתי מעורבים" אינו אלא היתר לרצח עם (בזאת אינני טוען שרצח עם כהגדרתו אכן מתבצע שם, לפחות בינתיים), וכאשר מוסיפים לזה גם מעט יידישקייט דתי חביב מקבלים, כדברי אבי הכהניזם הגלובלי: "בהתגוננותי מפני הפלסטיני, אני נלחם למען עבודת השם". וכדי להסיר ספק, אידיאולוג מפורסם אחר הסביר מפורשות: "פלסטיני נשאר פלסטיני. בין אם הוא מכנה עצמו ערבי, לאומן פלסטיני או מוסלמי, הוא קודם כל פלסטיני. [...] העם הפלסטיני כולו חייב להיחשב אחראי לכל פשעיו של הפלסטיני הבודד." אוי ואבוי לאיזה ג'ורה התדרדרתי, או אולי זאת המדינה שמתדרדרת לשם? נא לשים לב לכותרת ההודעה כדי לקבל פרספקטיבה היסטורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרכיב של להעניש את כל ערביי עזה בודאי קיים, אך בנוסח ההגדה, אפשר לדבר על ארבע בנים: א. הנחות (בנגביר ותומכיו) - נחותים וירודים המנסים לקגם עצמם ע"י התעללות במי שנמצא תחתם. ב. הסאדיסט (סטרוק, אוחנה) - אלו השואבים סיפוק מהתעללות בחלשים מהם. ג. הפסיכופט (המתנחלים) - אלו האדישים לזולתם ואינם מסוגלים לאמפטיה כלפי האחר. ד. הנגרר (מירי רגב אולי) - אנשים חסרי אופי הנגררים אחר מי שנתפסים חזקים בעיניהם. הגזען הישראלי המצוי לפעמים מכיל בתוכו תערובות שונות מן הטיפוסים הללו. זה לפעמים יוצר תמיהה כיצד אדם שהוא לכאורה נחמד וסובלני כלפי בני מינו, ובו בזמן אדיש לחלוטין לסבלם ולמצוקתם של אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני די בטוח מה התשובה הפילוסופית לשאלה אם מוצדק להעניש אוכלוסיה12, אבל אם זה נתון בסימן שאלה אז כמובן שסימן השאלה הוא הדדי (ז"א, כמו שהיהודים פועלים על מנת להעניש את האוכלוסיה הפלשתינאית גם החמאס פועל על מנת להעניש את האוכלוסיה הישראלית). אם יש משהו אחד שישראל היתה צריכה ללמוד מהשביעי באוקטובר3 זה שהרתעה זה מיתוס. 1 אם זה באמת נתון בספק: לא. 2 בקשר לשאלה האם מוצדק להעניש אינדיבידואל אני פחות בטוח. 3 אם לא ממה שקדם לשביעי לאוקטובר וממה שבה אחרי השביעי באוקטובר - את שבעים שנות ההרתעה האחרונות אפשר לסכם בטיל שנפל על נמל התעופה. בכל הזמן הזה, גרמניה לא הרתיעה את צרפת וצרפת לא הרתיעה את גרמניה. איזה מסכנים, אולי צריך לשלוח להם את דאגלס מארי שיזכיר להם איזה כיף היה להם ולעולם כשהם התריעו אלה את אלה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |