בתשובה לשוקי שמאל, 08/06/25 14:37
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הקונספט של "אנחנו הרוב" הוא שלי, והויכוח שלך הוא איתי. אני הולך לארוג כאן יריעה רחבה ומקווה שלמרות ריבוי העצים עדיין אוכל להראות את היער. ראשית, מי זה "אנחנו"? אם "אנחנו" זה חילונים שדוגלים בפתרון שתי המדינות, אין ויכוח. אתה צודק- זהו מיעוט קטן היום. זה שהמיעוט הזה משרת בצה"ל ותופס עמדות בכירות במשק, באקדמיה ובשדה התרבות לא נותן לו זכויות יתר. זה אותו מיעוט שהפופוליסטים בליכוד הפכו לעמנואל גולדשטיין עבור הקבוצה שלהם. אבל אם "אנחנו" זה ציונים ליברליים בלי קשר למידת הדתיות ולעמדתנו בשאלת הסכסוך היהודי פלסטיני, הרי שאנחנו הרוב. רוב מוחלט ואולי גם מיוחס. אבל מה זה "ציונים ליברלים"? זה מה שנקרא "יהודית ודמוקרטית". מחזיקים בשני הסטים של הערכים. סט הערכים הציוני שיש בו לאומנות ואתניות, וגם סט הערכים הליברלי שמקדש זכויות אדם. שני הסטים שמתוארים להפליא בהכרזת העצמאות. אני מציע שבמקביל לחלוקה שאתה עושה, בה "אנחנו" מיעוט, יש את החלוקה שאני עושה בה "אנחנו" הרוב. אחרי הז' הרגשות הלאומניים הציפו את המדינה. ראינו כל מיני שמאלנים "מתפכחים" או "מתפקחים" ושמעתי יותר מפעם אחת "אין יותר שמאל" ו"אין יותר שמאלנים". אותו מיעוט "אנחנו" לשיטתך הפך לשוליים. אבל ב"אנחנו" שלי לא השתנה הרבה. הפיקחות הפוליטית של נתניהו1 יצרה זהות מדומה בין הערכים הלאומניים (המתקראים ימניים) לבין ערכי הדת והמסורת. זהות שמתודלקת על ידי רגשות הקיפוח של המזרחיים ו/או הפריפריאליים. הצלחת הסימון של בעלי עמדות נציות למדי כמו בני בגין וליברמן כ"שמאלנים" עבור הליכוד הפופוליסטי מעידה על כך שהחלוקה בין "אנחנו" ו"הם" אינה על פי העמדה בשאלת הסכסוך היהודי פלסטיני. לשיטתי החלוקה הזו היא על פי הנכונות לוותר על ערכים ליברליים. מהו חוק הלאום אם לא קריעה של הכרזת העצמאות לשניים- מנופפים בחלק אחד ומחביאים את השני? ומדוע בית המשפט העליון הוא שנוא נפשם של השמרנים- מהרב עובדיה ועד אחרון הביביסטים? מה עשה אהרן ברק שמגיעים לו כל קיתונות השנאה שנשפכים עליו? בחלוקה שאני עושה התשובה קלה- בג"ץ הוא לא שמאלני בגלל עמדתו בשאלת השטחים. הוא שמאלני כי הוא המוסד המופקד על האיזון בין הערכים הליברליים והלאומניים במדינה. בין חופש העיסוק לשמירת שבת, בין שמירה על הבטחון לשמירה על זכויות אדם, בין שמירה על צביון המדינה לבין זכויות אדם (בעניין המסתננים). וכאשר הקואליציה שואפת לנטוש את הערכים הליברליים אז מי שהוא נושא הדגל שלהם הוא האויב. בג"ץ שקבע ב 1953 שישראל היא מדינה דמוקרטית. בג"ץ שהכניס את ערך השוויון לתוך עקרונות היסוד לפני שהופיע בשום חוק. אהרן ברק הפך לעמנואל גולדשטיין לא כי הוא אשכנזי מרחביה ולא בגלל דעתו על השטחים. הוא גולדשטיין בגלל בג"ץ בנק המזרחי שמימש את המהפכה החוקתית שבחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כנראה החוק הליברלי ביותר בספר החוקים. ואם זו החלוקה- מצד אחד ציונים ליברליים ומצד שני לאומנים שמרנים שנטשו את הערכים הליברלים, אז אנחנו הרוב. לכן מבחינתי כשאתה אומר שאתה במחנה הנגדי למסורתיים אתה משחק לידיו של נתניהו, ואכן מוצא את עצמך במיעוט. אותה ברית ארבע הפינות שאתה מתאר היא בין שלוש פינות שחסרות לחלוטין את הערכים הליברליים- - החרדים, זה ברור. - המשיחיים של עליונות יהודית3 - לאומנים פשיסטיים כדוגמת הצל ולה פמיליה. ובין פינה רביעית שעדיין אוחזת בערכים ליברליים- המזרחיים/מסורתיים/פריפריאליים. עבורך הפינה הרביעית הזאת היא "הם" ועבורי היא "אנחנו". רב המשותף בין הציוניים הליברליים מכל הסוגים3 מאשר השונה. הסקר האחרון ב"מעריב" תומך בכך- יוצא שגם ליברמן באפשרות אחת וגם בנט באפשרות השניה שותים לא מעט קולות מהקואליציה הנוכחית. מה הקשר בין ליברמן לבנט? האחד דתי והשני אנטי דתי. נניח שניהם אוחזים בהשקפה דומה לגבי עתיד השטחים, אבל מה הופך את שניהם לבוגדים בעיני המתקראים ימניים? אותו הדבר שגורם להם לשתות את המנדטים מהליכוד- שהם אוחזים גם בערכים הליברליים. הח"כים הפופוליסטים מהליכוד נטשו גם הם את הערכים הליברליים לטובת הערכים הדתיים-לאומניים-שמרניים (או לטובת שלשת הכ"פים, אם תרצה. מבחינתי זה אותו דבר אם אתה נוטש ערכים או מעמיד אותם למכירה). התעלמתי עד כה ממה שמשמאל למחנה "שלי"- השמאל הלא ציוני. שם ההבדל מבחינתי הוא ששמאל לא ציוני מוכן, אפילו מעוניין, לוותר על הצביון היהודי של המדינה, ואילו שמאל ציוני אינו מוכן. ירדן, לדוגמה, ככל שאני קורא בתגובותיו, מוכן ואף מעוניין לוותר. גם אביב, ככל שהבנתי מתגובותיו, לא יתנגד למדינה שתוותר על צביונה היהודי. עוצמת הערכים הליברליים שלהם אינה מאפשרת להם להחזיק ולו מעט מהערכים הלאומיים, האתניים והדתיים שנמצאים בקונפליקט מולם. משום שאני חולק ערכים ועולם מושגים ליברליים עם ירדן ואביב קל לי למצוא איתם שפה משותפת. אבל אין זה אומר שאנחנו שייכים לאותו מחנה. אני קודם כל ציוני ורק אחר כך ליברל. ובתוך הציונות, מה לעשות, חבויים גם ערכים לא ממש ליברליים. השיוך האתני בציונות חזק מהערכים הגלובליים. אילו ערכים גוברים אצלך? האם הדגל הראשון במעלה אצלך הוא הציוני או הליברלי? אם הליברלי- שוב אין ביננו ויכוח כי אנחנו לא שייכים לאותו מחנה. ויכוח הוא עניין בתוך המחנה ובין המחנות לא יכול להתקיים ויכוח אלא רק התנצחות. גם לא יכולה להיות הסכמה אלא רק הסכמים תועלתניים. אם הציוני- אז אתה במחנה הרוב המשתרע מגולן ועד גלנט. במחנה זה יש חילוקי דעות קשים אודות הפתרון לבעיה הפלסטינית, אבל אף אחד לא יקרא לשני בוגד במדינה משום שדעתו בעניין זה הפוכה. זה נייר לקמוס למי נמצא ב"אנחנו" שלי הציוני ליברלי ומי במחנה הנגדי הלאומני-דתי-שמרני. הוא יקרא לשני מטומטם ואידיוט, עיוור, או גרוע מזה- תמים. אבל לא בוגד. כי בוגד הוא מי שהולך נגד ערכי הליבה, נגד ציפור הנפש. בוגד בערכים. לכן אני טוען ש"אנחנו" הרוב. כי "אנחנו" כולל גם ימנים וגם שמאלנים (מבחינת הפתרון לסכסוך), גם חילונים, גם מסורתיים וגם דתיים שאינם מעוניינים לכפות את דתיותם על אחיהם. _____ 1 בעצם של בגין, ונתניהו לקח את זה לתהומות של רעל. 2 במקור- ערכי תנועת החרות. 3 הרב קוק כתב שנשמה של גוי קרובה יותר לנשמה של בהמה מאשר לנשמה של יהודי. 4 אני סופר מיאיר גולן וגלעד קריב דרך לפיד, גנץ, ליברמן, גלנט, ועד בנט ואדלשטיין. אני לא סופר את החרדים והמשיחיים כמו סמוטריץ', סטרוק וסון הר מלך, ואני גם לא סופר את עופר כסיף ואחמד טיבי. לגבי ש"ס קשה לי להחליט- אם להסתכל על הנבחרים אז לא, אבל אם להסתכל על הבוחרים אז כן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הפרשנות שלך לדעותי היא יותר מלא מדויקת. אפשר אפילו להגיד שפשוט לא נכונה. אני מתנגד בתוקף לביטול הצביון היהודי של מדינת ישראל. זה ההיפך הגמור מהדעה שלי. אי ההבנה בינינו נובעת מאי ההסכמה על מה זה צביון יהודי ומה מקומה הראוי של הדת היהודית (בכלל והאורתודוכסית בפרט). אנחנו גם לא מסכימים על מה הציונות והקמת מדינת ישראל אמורים היו לעשות לגבי היחס שבין היהודי/ישראלי לבין מוסדות השלטון לבין מוסדות הדת לבין האורתודוכסיה (ולמה לדעתי הנסיון הזה נכשל באופן שגם אלו שקוראים לעצמם היום ציונים ליברלים נטשו את כוונת האבות המיסדים הן לגבי תפקידה של הציונות והן לגבי ליברליזם). אם נתעלם מסוגיות הסכסוך הישראלי-ערבי, בסיווג האידיאולוגי שלך אני הייתי אומר שאני יהודי-ציוני-ישראלי-ליברלי (אבל עם לב שבור ושאיבד אמון בישראלים אחרים שמכנים את עצמם ציונים ליברלים). לכן, היום אני יותר ציני, פחות ישראלי (עם מגמה להיות אפילו פחות) ופחות ציוני. פחות ציוני לא בגלל שאני מאמין פחות בציונות, אלא כי אני חושב שהרוב המוחלט של הציבור (גם אלה שמכנים את עצמם ציונים) נטש את הדרך (או הלך לאיבוד בתוך נרטיב הסטטוס קוו, בלבול האילוצים הקואליציונים בחזון המקורי, חיבה לתאור הגם וגם שלדעתי הוא הבעיה ולא הפתרון, קבלה של קיום אקס טריטוריות וכל הג׳ז הזה). אני תומך בקיום בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. אידיאולוגית אני מחזיק באותן דעות שהיו להרצל ולדב״ג בעניין זה. אני אפילו מסכים עם ה״אם תרצו אין זו אגדה״. הדבר שאני יותר ויותר לא מסכים איתם הוא שאני לא שותף לאופטימיות שהיתה להם לגבי העם הזה - אני חושב שאתם לא באמת רוצים ולכן זו, לצערי, בכל זאת אגדה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמח שאנחנו באותו מחנה! מהו אותו "צביון יהודי" שאתה מוכן לשמור? 1. האם אתה מסכים עם החלטות בג"ץ שלעתים חוק שעות עבודה ומנוחה (1951) האוסר על יהודים לעבוד בשבת גובר על חוק יסוד: חופש העיסוק? ראה בג"ץ "הנדימן נגד מדינת ישראל" מ 2003 (רק 5 עמודים שמתמצתים ענין שנדון באריכות קודם)? נכון שהשופט אגרנט היה יותר ליברלי (בג"ץ מירון נגד שר העבודה [ויקיפדיה]) והרבה יותר אקטיביסט בטרם חוקק חוק יסוד: חופש העיסוק. איפה אתה עומד? 2. האם אתה מוכן שחיילים ייענשו על אחזקת חמץ בבסיס בפסח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מהו צביון יהודי דיברתי ועניתי וחפרתי בלא מעט תגובות (חלק מהן ישירות לך) וכבר תארתי את העמדה שלפרש את ״צביון יהודי״ כ״צביון האורתודוקסיה היהודית״ זה לא ציונות אלא ההיפך הגמור ממנה (כי יהדות זה הרבה יותר דברים ואנשים מאשר היהדות-האורתודוקסית). גם עניתי (עם עמדות סופר שמרניות/מתונות/על סף המשעממות) על השאלות הספציפיות לגבי חוקי שבת בישראל ולגבי הסוגיה עליה מדינת ישראל תעמוד או תיפול - מה לעשות עם חייל שנתפס עם סנדוויץ עם פסטרמה וגבינץ או על נושא כשרות המטבחים בצה״ל. לשים את השאלות בסעיף 1 ו-2 במרכז המטא-ויכוח הפוליטי בישראל, לדעתי, זה התחלת הדיון מקבלת ההנחות של הנרטיב שלך (הגם וגם / הסטטוס קוו / האיזון בין דתיים/מסורתיים לחילוניים, האיזון הקדוש של משיכת החבל לכאן ולשם, כמן איזה עמוד תווך של מדינת ישראל) וניהול הדיון של חיפוש דרך האמצע תחת ההנחות הללו. אני לא מסכים עם ההנחות וטוען שמה שאתה חושב שהוא עמוד התווך של מדינת ישראל (By design) הוא הבאג במימוש (Tech debt וטעויות מתכנת שלא פעל על פי ה-Specs בגלל אילוצים ב-Sprintים). זה בדיוק מה שמיאש: בתוך המחנה ״שלנו״ מתנהלים הויכוחים שאמורים היו (ולדעתי אכן היו פעם) להיות הויכוחים של הציונות עם סמוטריץ׳, בן גביר, החרדים והציונות הדתית. בגלל זה, אני ממש לא שמח שאנחנו באותו המחנה. המחנה הזה רוצה לשים את בנט ראש ממשלה. זה מחנה זה? זה מחנה דמיקולו. לא תודה. אתם לא רוצים ולכן זו אגדה. לא רוצים? לא צריך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם בן גוריון טוב לשנינו אנחנו באותו מחנה. את הבאג/פיצ'ר הזה אתה כבר לא יכול להוציא כי הוא בליבת המערכת ומספיק אנשים מתייחסים אליו כפיצ'ר יסודי. הוא לא עיקר העניין אבל הוא תנאי יסודי בכך שזו הפרשנות של בג"ץ ל"יהודית ודמוקרטית". כלומר הפרשנות של הצד הליברלי יותר, הצד שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, ממש תודה על ההתייחסות. לדעתי, כמעט כל שורה בתגובתך ראוייה לתגובה מעמיקה. אני ממש מקווה שלא רק אני אגיב לתגובה המרתקת הזו, בבחינת "היכן אנו עומדים?". אתחיל מן הסוף. אתה ואני ולדעתי גם אביב וירדן לגמרי באותו מחנה. ההוכחה לכך טמונה בחלוקת הציבור היהודי לשלוש גושים ולא שניים. לשם הפשטות והקירוב הגס, יש לדבר על שלושה שלישים ולא על שני חצאי העם. ישנו מחנה תומכי הממשלה, הימין על מלא, דתי-לאומני ('הימין'). ישנו מחנה האופוזיציה, שאליו אנו משתייכים, השמאל-מרכז הליברלי ('השמאל'). וישנו המחנה השלישי, המחנה הא-פוליטי, מחנה שאינו מוגדר ע"י עקרונות אידיאולוגיים אלא ע"י בחירה יומיומית, פראגמטית ואופורטוניסטית. א. החלוקה הזו מסבירה מדוע איננו הרוב. בעצם אין בכלל רוב. יש רק אוסף של חלוקות וקבוצות ה"מוקפות" ע"י המדינה. ב. מסורתיים, תמצא בכל שלוש המחנות ולדעתי כלל לא מהווים, פרמטר של המחלוקת. ג. גם סוגיית שתי המדיניות הפכה לפרמטר משני במחלוקת. ולראייה, הגבול שמייצג הפרמטר הזה עובר בתוך המחנה השמאל. לדעתי לפחות מחצית משליש השמאל מעדיפה את המשך האוטונומיה על פני מדינה פלשתינית. ד. נקודת ההסכמה, שלי לפחות, אתך, היא הנאמנות להכרזת העצמאות של מדינת ישראל. את הגט של מחנה הימין מן ההכרזה הזו, מסמנים חוק הלאום והנאום של בא כוח הימין עוה"ד בומבך בדיון בבג"ץ על עילת הסבירות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אני במחנה של אריק, שלך ושל אביב? כן ולא, יש כמה מאבקים ובכל אחד מהם מחנות שונים. אריק אומר נכון שאני במחנה אחר (שאני לבד בו עכש"י בפרלמנט האייל) - אבל זה בשאלת חזון אחרית הימים למדינת ישראל. ברור לי שהמשחק הזה לא רלוונטי כרגע. במשחק של "איפה אתה בבחירות הבאות", אני אשמח לקואליציה עם כל מי שיותר טוב מהקואליציה הנוכחית, בפרט בנט וליברמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יריעה רחבה אבל מוגדרת ומוסברת היטב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני מציע שבמקביל לחלוקה שאתה עושה, בה "אנחנו" מיעוט, יש את החלוקה שאני עושה בה "אנחנו" הרוב." הציטוט הזה ממך, נראה גם לי מרכזי. נשמת אפו של החיבור בין דמוקרטיה לבין חברה שבטית ומפולגת (ע"ע ארה"ב) היא היכולת לעשות פשרות ולבנות קואליציות. א. מחלוקת מרכזית בינינו, היא תאור ה"שליש" המכונה בפי א-פוליטי. כמו בגנטיקה, ההרכב של השלישים הוא עניין סטטיסטי ולא מבני. אבל, אני מסכים שהשליש הא-פוליטי נוטה ברובו למסורתיות ולתפיסת עולם ימנית (במובן לאומי-בטחוני). ולכן קואליציית הימין בין הימין המלא לימין הא-פוליטי היא טבעית וגם יוצרת רוב ברור של כ-70%. במובן הזה אנו מיעוט "טבעי". ב. אני לא מסכים למשתמע ממשנתך, כאילו השליש הא-פוליטי מחוייב לדמוקרטיה ליברליזם והומאניזם. בעיניי השליש הזה מאופיין במחוייבות חלשה לאיזמים למיניהם והעדפת שיקולים דינמיים, תועלתניים ומזדמנים. אני חושב שמחנה השמאל מחוייב למה שהייתי מתאר כערכים אנטי-נאציים. למשל מוסכם עלינו שמדיניות של "ניקוי אתני" אינה יכולה להיות משאת נפש באידאה הפוליטית שלנו. מוסכם אצלנו שהרעבה והריגה של ילדים אינה משמחת אותנו. את הנאמנות לעיקרון הזה הייתי מתאר כעקרונית ודתית. בשליש הא-פוליטי העיקרון הזה קיים אך הוא כפוף לשיקולים אחרים וזמניים. נכון לעכשיו העיקרון הזה "מושתק" ע"י שיקולים רגשיים, בטחוניים ולאומיים. וזה מה שיוצר את הרוב הגדול בציבור היהודי האדיש לסבל האזרחים העזתיים. ג. אם להיות אופטימי ולהאמין לסקרים, הכשלונות, הקיצוניות והקקיסטוקרטיה של הימין המלא, עשויים להתבטא בקואליציה של הימין הא-פוליטי עם השמאל וליצור רוב זמני אחר. אשרי המאמין. אני רוצה להתייחס ולתקן גם לגבי ברית ארבעת הפינות בראייתי. ד. ברית ארבעת הפינות שניסחתי היתה מבנה תיאורטי שנועד לתאר את האידיאולוגיות שמרכיבות את קואליציית ה-64. הקונסטרוקציה הזו מטיבה לתאר את הדעות במחנה והיא נועדה בעיקר לתאר את ההרמוניה בקואליציה: העדר חילוקי דעות קריטיים בתוך המחנה. זה מתבטא גם בעובדה שרוב תומכי הברית השתייכו ליותר מפינה אחת. ה. הפינות המקוריות שלי היו החרדית, הדת"לית, המזרחית-צוא"ש (צוררי אשכנזים) והרויזיוניסטית-לאומית (לוין, הנגבי וכאלו). על הצל ולה-פמילייה בכלל לא חשבתי. הללו הם חוליגנים פוליטיים ש"מקלקלים" את התבניות שלי. נכון שחוליגנים פוליטיים בד"כ נדבקים לרדיקליות אידאולוגית. אבל מנהגו של עולם הוא שהם לעיתים מחליפים את האידיאולוגיה שלהם בקיצוניות ההפוכה, אבל החוליגניזם נשאר אותו הדבר. גם בשמאל יש מיני גידולים של שמאל קיצוני, עובדי השטן וסלבים צוררי יהודים. הכל זה שאלה של מספרים וגודל. כפי שציינתי התבנית של ארבעת הפינות מטיבה לפרוש את הדעות. היא פחות טובה בפרישת המרחב האנושי של הבייס. ו. וגם ההרמוניה האידאולוגית שהמבנה הזה נועד להסביר כבר אינה קיימת. חילופי הדעות וריבוי הכיפות הסרוגות בין נפגעי פעולות האיבה, הפכו את שאלת גיוס החרדים שהיתה בעבר עניין שולי (של טהרנים וטרחנים משפטיים של שיוויון וזכויות) הפכה בצוק העיתים למחלוקת קריטית. ז. מעניין בעיניי איך המחלוקת האידאולוגית הזו, חלחלה בדרך לא דרך לכנסת (כאשר לאף ח"כ קואליציוני אין אינטרס לקצר כהונתו) ומסכנת את המשך הקדנציה. זוהי הסיבה שאני מאמין, בניגוד לכל חישוב הגיוני, שהממשלה עומדת ליפול. ומי יודע אם היא לא תיפול בגלל רגשי הקיפוח של אריה דרעי הרואה כיצד הליכוד מוכן להפר את דבר הבג"ץ כדי להדיח את היועמ"שית, מה שלא היה מוכן לעשוץ כדי להחזיר את דרעי לכס המיניסטר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |