בתשובה לאסתי, 06/08/03 13:01
הזכות לחשוק בזכות על הארץ 161921
גם לי יש הרגשה לא נוחה מהמסעות לפולין. כמי שהיה מורה של הגילאים המדוברים, לעניות דעתי הבלתי קובעת, הגילאים הנ''ל אינם מי שהייתי רוצה שיוסמכו בלעדית כיוצרים ומפרשים מוסמכים של מורשת השואה.
אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, אבל כאן אציין רק נקודה אחת. השמועות והלחישות על התנהגות בלתי הולמת הן בודאי מופרזות. אבל דוקא דברים אלו (שתייה, חוסר רצינות, התפרעויות, ונדליזם, גניבות, נערות ליווי) הם די ''לא חריגים'' אצל חלק מהגילאים הנ''ל ואני לא מבין למה דברים ''טבעיים ונפוצים'' כאלו צריכים להתחבר למסעות שואה. יש בכך משום זילות הנושא.
הייתי שמח אם התיכוניסטים החביבים היו נוסעים לאירופה לטיולי מוזיאונים או בתי כנסת עתיקים, טיולים של כיף ולימודים. את מורשת השואה אפשר ללמוד גם ביד ושם.
זכות לצעוד- אבל לא בכל גיל? 161925
הטענות שלך הן עניין אחר, שראוי לשקלו. ובהיותך מורה אתה כנראה נמצא בעמדה טובה יותר מרובנו, בנקודה הזאת. אבל מה לעשות שדבריה של אלוני ושל הגרופי שלה לנדוור לא נובעים מדאגות פדגוגיות.
זכות לצעוד- אבל לא בכל גיל? 161933
א) אכן, אני לא מתקיף סוג מסויים של לקחי שואה, אלא את עצם ההנחה שהמקום המתאים לליבון לקחי השואה הוא ביה"ס התיכון.
ב) בהחלט לא מדובר בדאגות פדגוגיות. התרשמותי היא כי מדובר בעסקה ה"חינוכית" הבאה: אתם תתנו מצגת של רצינות וכבד ראש בנושא לאומי של השואה ותקבלו טיול שנתי "משופר" באירופה. ההרגשה שלי שזו תרומה נכבדה למעטה הכבד של צביעות היורד על החברה הישראלית, אכן יכולה להיות מתוארת כדאגה פדגוגית.
ג) לפני כמה שנים אני זוכר שראיתי בטלביזיה שני נערים אתיופיים שמישהו דחף אותם לחזית מצעד החיים. האמת שהם נראו די מבולבלים. לפי מה שנאמר, עולי אתיופיה השאירו לא מעט גופות במדבריות סודן ולא מעט משפחות מפורקות באתיופיה כחלק מהסיפור הציוני שלהם. העובדה שמישהו מכוון אותם להתאבל על זרים ולא על הקרובים להם, יש בה יותר משמץ של "זיוף".
ד) שולמית אלוני היתה מורה הרבה שנים. יתכן שהיא משלבת בביקורתה על "פסטיבל השואה" את תורתה המדינית, אבל אולי גם אצלה, בבסיס הדברים מקננת ההרגשה כי מטילים משא כבד מדי על האנשים הלא מתאימים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים