בתשובה לטל לינזן, 14/01/00 20:33
היה יכול להיות עצוב, אילו... 1825
אני מצטרף לטל לינזן - גם אותי הכתבה מאוד שעשעה. נכון, טל כהן - האי-רציונליות מזיקה, אבל, If you can't beat them, אפשר כבר לצחוק. מה גם ש"האייל" ממילא מצטייר כמעוז איתן של רציונליזם יבשושי, אז מה ישנה אם נזעק כאן חמס על עוד גילוי של ניו אייג'.

אגב, לפי הרגשתי גם הכתבת התייחסה לעניין בשמץ אירוניה. אין לי הוכחה ספציפית, אבל בוודאי לא ניכרה אצלה התלהבות והזדהות עיוורת.

אני מצטרף ללינזן גם בהשוואה בין פגאניות למונותאיזם, ואוסיף: נראה שמשהו במונותאיזם הוא אינהרנטית יותר רצחני מפגאניות. כפי שכתב לא מזמן יורם ברונובסקי ב"הארץ", אם האל שאני מאמין בו הוא האל היחיד, קצרה כנראה הדרך להרוג את אלו שכופרים בו. לעומת זאת, אם יש לי אלים רבים, לא יהיה לי קשה מדי לקבל עוד איזה אל-שניים. כך נהגו, דומני, היוונים והרומאים בארצות שכבשו, כאשר סגדו להנאתם לאלים המקומיים (נאמר, יהוה) במקביל לאלים שהביאו מהבית (נאמר, אפולו).

והערה אחרונה: בעת קריאת המאמר בהארץ לא יכולתי שלא להזכר בתדהמה בספר הנפלא של חגי דגן "רשומות מאי הנשים" שיצא בשנה האחרונה. כמעט בסופו, בסצינה הזויה במיוחד, נקלע הגיבור (גבר) אל טקס פגאני של קבוצת נשים, הסוגדות לאלה ענת (אם אינני טועה). הנשים תופסות אותו, ומחליטות להעלות אותו קורבן לאלה.
הייתי מוכן להשבע שהסופר שמע על הכנס שבכתבה, אלא שהספר נכתב הרבה חודשים קודם. אם, לחילופין, המארגנות שאבו השראה מהספר, הרי שהן הפגינו מקאבריות מסוימת, שהיתה יכולה להיות מפחידה, אם לא היתה, כאמור, כל כך מצחיקה.
''רשומות מאי הנשים'' 1845
אוריפידס כתב על כך לפני יותר מאלפיים שנים - ראה ''הבכחות'' שלו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים