בתשובה לג. שמעון, 21/06/04 17:15
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(אני מקווה שאתה לא נעלב שאני לא פותח ב"שמעון"? איכשהו הפורמליות הזו לא נראית לי מתאימה כאן). בוודאי שכולנו מסיקים מסקנות על אדם מפרטים שונים, אבל אתה רמזת שדווקא פסיכואנליטיקאים מסיקים מסקנות מרחיקות לכת מקישוטי-בית, וזה היה חדש לי. כמו שציינת, הם לרוב בכלל לא רואים את פנים ביתו של אדם, ולכן לא הנחתי שזה חלק מהשיטה. אני מבין ומקבל שהם מנסים לחקור ע"י שימת לב לפרטים, אבל אם זו המטרה, מדוע באמת אין ביקור בביתו של אדם חלק אינטגרלי מהתהליך? הלא זה אוצר בלום של פרטים מסגירי-תת-מודע. (אני יודע שאתה לא פסיכואנליטיקאי, אני סתם מנסה להבין את המסגרת שבה הם פועלים). ניתוח יצירות *של* אמן נראה לי מסלול סביר הרבה יותר לחקר מעמקי נפש מניתוח התמונות שאנשים תולים בסלון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הבהרה קטנה: בתשובתי לאלכס אכן כתבתי שאני לא פסיכואנליטיקן ולכן טענות שונות העולות במאמרים מבוססות במידה רבה על חומר ביוגרפי, ניתוח מאמרים וכו'. עיקר כוונתי בהתנסחות הזאת הייתה לומר דבר מה על דרך עבודתי בתשובה לאלכס, ולא לרמוז שניתוח מארג החפצים בחדרי מטופלים היא פרקטיקה פסיכואנליטית מקובלת (אם כי בדיעבד אני מסכים שאפשר להבין גם כך את המשפט שציטטת). ובאשר לשאלה מדוע באמת אין זו פרקטיקה מקובלת, אין לי תשובה מבוססת אבל אני יכול להציע ניחוש: אחת הבעיות שפסיכולוגים מתמודדים איתם היא היחסים הרגשיים שנוצרים בין המטופל לפסיכולוג במהלך הטיפול. פסיכולוגים לומדים שורה ארוכה של טכניקות התמודדות עם המצבים הרגשיים הללו. ייתכן שמהיבט זה יכול ביקור בבית המטופל ליצור יחסי מטפל-מטופל מסוג שעלול לשבש את מסגרת היחסים הרצויה ולהפריע בטיפול; וכך למרות היתרון שבסיכוי לגלות פרטים מסגירי לא-מודע מההתבוננות בבית המטופל, התהליך כולו ייצא נפסד. כאמור, בקיאותי בפרקטיקות טיפוליות מוגבלת למדי, ואם יש למישהו מידע מבוסס יותר אשמח גם אני לשמוע. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |