בתשובה לדב אנשלוביץ, 02/10/04 10:23
לך ולאלמוני שלפניך 250068
ברור שאכפת להם. אבל כדי להכאיב להם "מספיק" אתה תצטרך להרוג המון פלסטינאים. גם ככה נהרגו כבר הרבה "לא לוחמים" פלסטינאים בעזה.

כמוכן יורי הקסאמים שייכים למספר קבוצות שפועלות בצורה עצמאית. אחת מהן יכולה להיות יותר מודעת לקשיי האזרחים שמסביב לה, ואילו האחרת יכולה להיות מונחית ע"י תחושת נקם עיוורת ללא שום תחושת אחריות.

במצב הנוכחי נראה שאין סיכוי להגיע להסכם כולל בטווח זמן סביר. יש אי־נכונות בשני הצדדים לוותר על משהו: כל צד מעדיף את המצב הקיים על הויתורים שלהם הוא יידרש.

היתרון הבטחוני היחיד שהבאת הוא יצירת חיץ בין מצריים לבין הרצועה.

1. אין חיץ כזה בין מצריים לבין רפיח
2. אם כך, למה לא להשאיר את צהל ולהוציא משפ את האוכלוסיה האזרחית?

אתה מודע למחיר של ההגנה עליהם? להוצאות הנדרשות רק בשביל שילדי היישובים הללו יוכלו לנסוע כל יום [כמעט] בבטחה לבית־הספר?

כמו שאמר מילואמניק אחד שם: "גוש קטיף מחזיק אותי ברצועה".

כך שהמצב הקיים רחוק מלהיות יציב וטוב במיוחד. על תזוזה לקראת הסכם בשנתיים הקרובות אין מה לדבר. אז מבין שתי האפשרויות שעומדות על הפרק: אתה מעדיף את המשך המצב הקיים או את היציאה משם?
לך ולאלמוני שלפניך 250074
שוב אני חוזר על דברים שאמרתי פעמים רבות.
יש הבדל בין הרוגים בלתי חמושים שנפגעים תוך כדי פעילות פה ושם, וכשזה קורה אנחנו צריכים להתנצל ולהסביר למה זה קרה, לבין מנגנון הרתעה שבו ידוע מהראש שהרעשה תגרור הרעשה בדומה למאזן האימה בזמן המלחמה הקרה בין ברית המועצות וארצות הברית.
בנתוני המציאות שלנו, מנגנון כזה ייצור מערכת בלתי מאוזנת עם יתרון אדיר לטובתנו שיכריח את הפלשתינים לחפש דרכים אחרות בהן יהיה להם יתרון.

אני לא יודע למה התכוונת כשאמרת "היתרון הבטחוני שהבאתי"
ישנם שלושה מצבים אפשריים:
המצב הנוכחי.
המצב כפי שהיה לפני אוסלו.
המצב של אחרי ההתנתקות, שלפי התוכנית לא יותיר לא מתיישב ולא חייל אחד ברצועה, כולל ציר פילדלפי.
כשדברת על יתרון, את מה השוות למה ?
לך ולאלמוני שלפניך 250114
מעבר לעלויות וכל שאר הטענות נגד התנחלויות ברצועה, אותי בתור מילואימניק, באופן אישי, מאוד מרגיזה העובדה שאני (אנחנו) ברווזים במטווח בהגנה על ההתנחלויות והמתנחלים.
לך ולאלמוני שלפניך 250117
לא ברור לי למה אתה מרגיש כברווז במטווח בהגנה על ההתנחלויות והמתנחלים.
ניתוח סטטיסטי של כמויות הנפגעים בקרב חיילי צה''ל (בכלל - ומילואימניקים בפרט) מול הנפגעים בקרב הצד השני, מוביל למסקנה שמדובר בברווזים ממוגנים לא רע, וקטלניים במידה לא מבוטלת.
רובינו מעדיפים להדחיק זאת, אבל תפקידו של הצבא הוא להגן על המדינה, על אזרחיה ועל האינטרסים שלה, אפילו במחיר חייהם של חייליו (נסה להזכר בנוסח שבועת האמונים אותה נשבעת לצה''ל, מזמן, כשהתואר ''מילואימניק'' נראה לך רחוק ודימיוני).
השאלה האם ההתנחלויות והמתנחלים כלולים במסגרת האינטרסים של המדינה (אין ספק שלפחות רובם כלולים בהגדרת אזרחי המדינה) היא שאלה אחרת, נתונה בויכוח פוליטי וציבורי, שזכותך להביע את דעתך בו ולהביא להכרעה בכוון הנראה לך רצוי, אבל כל עוד הממשלה החוקית במדינת ישראל מגדירה אותם ככאלה - תפקידו של הצבא להגן עליהם.
לך ולאלמוני שלפניך 250121
לא טענתי שהממשלה או המדינה או הצבא צריכים או לא צריכים לעשות משהו בגלל שקל להרוג חייל בשטחים. טענתי שזה מרגיז אותי להיות החייל הזה, עבור מטרה שרחוקה מלהצדיק את הקלות הזאת בעיני. להתרגז מותר לי אני מקווה.

ממוגנים לא רע ?

טוב הייתי ברצועה לפני שנתיים וחצי. אולי דברים השתנו.

אבל מה שאני זוכר היה רחוק מאוד מהתיאור הנ"ל. בחודש שהיינו שם צלפים פספסו בכמה מטרים את החיילים בכניסה ליישוב בלילה. היינו עומדים בלילה במגדל, לא רואים כלום וקופאים מקור, ויכלו להרוג אותנו או לחדור ליישוב בעזרת מאמץ מינימלי. לסיורים באזור ניתן לארוב בקלות (ועשו את זה). באופן כללי הרגשנו שלהרוג אותנו זו לא שאלה של יכולת עבור אירגונים שהוציאו לפועל פעילויות מורכבות כמו פיגועים, אלה שאלה של רצון.

הנחת העבודה בשטחים, לדעתי, היא לספק למחבלים מטרה אחרת במקום המתנחלים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים