בתשובה לדובי קננגיסר, 26/06/01 19:54
האם הדיסלקציה באמת כה נפוצה? 26478
אינני יודע מה אחוז הילדים המתקשים בקריאה מבין אלה שלמדו בשיטה אחת, ומהו מבין אלה שלמדו בשיטה האחרת. בוודאות אני יודע שיש שיש אנשים (וילדים) המתאימים לשיטה האחת (או שהשיטה מתאימה להם), יש כאלה שלאחרת, ו... הפתעה, יש כאלה (כנראה שהרוב הגדול), המסוגלים ללמוד קריאה בכל אחת מהשיטות. (בתגובתו של רון הוא סיפר על בתו אשר למדה עברית בשיטת המילה השלמה, ושפה אחרת באותה שיטה, ומתקשה בעברית, ואילו בנו אשר למד עברית בשיטת אות - אות השתלט על העברית, למרות שאת השפה הראשונה רכש בשיטת המילה השלמה.
אגב, אינני יודע למה אתה (דובי) מתכוון באמרך "מאז שהחלו ללמד בשיטת השפה כמכלול".
עברו בערך 40 שנים מאז שאני למדתי לקרוא, ואני למדתי מילים שלמות. הדבר הראשון שלמדתי לקרוא היה "שלום כתה א"', *ולא* ש-ל-ו-ם כ-ת-ה א. (ועד היום קשה לי, אם כי לפעמים אני מתאמץ, לכתוב את המלה "כיתה").
יתכן כי אנשים המסוגלים להשתלט על שתי השיטות, ישלימו את ההשתלטות על טכניקת הקריאה מהר יותר בשיטת אות אות (מישהו חושב כי יאחר משהו אם לא ישתלט על הקריאה עד חנוכה?), אבל אין ספק כי הלומדים בשיטת המלה השלמה, יכתבו בפחות שגיאות כתיב.
האם הדיסלקציה באמת כה נפוצה? 26595
גם לי בכיתה א' היה כתוב בגדול "שלום כיתה א"' על הלוח. אבל אני הגעתי לכיתה א' כשבאמתחתי כבר יכולת קרוא וכתוב, כך שאני לא יכול להגיד איך זה השפיע עלי. בבית-ספר, בכל מקרה, לימדו אותנו לקרוא אות אות. סליחה, תיקון - עיצור, תנועה, עיצור, תנועה. ככה צריך ללמוד לקרוא. רק ככה אתה מתרגל למילים השלמות, ורק ככה אתה יכול להתמודד עם מילים חדשות. אין לי מושג קלוש איך ילד שמעולם לא למד באמת לקרוא אות אות אמור להתמודד עם מילה שהוא לא מכיר. אני מניח שהילדים לומדים בעצמם לזהות את האותיות השונות. השאלה היא אם יש סיבה טובה לכך שהילדים יאלצו ללמוד זאת בעצמם - דבר שמן הסתם לא מפחית טעויות, אלא מגביר אותן(*).
מכל המחקרים שאני קראתי, ומכל הילדים שאני נתקלתי בהם (ובזמנו נתקלתי בהרבה, מה שעורר בי את העניין לקרוא את המחקרים), תהליך למידת הקריאה (ויותר מכך - הכתיבה) מתמשך בשיטת המכלול על פני שנים רבות, ולעיתים כלל לא מסתיים, לעומת השיטה הישנה ואחוזי הכשלון שלה נמוכים בהרבה. לצערי אין לי מחקרים כאלו זמינים כרגע.

(*) עוד מגבירה את כמות הטעויות הטענה שהורים ומורים לא צריכים לתקן שגיאות כתיב של ילדים, כדי לא לפגוע בתהליך הלמידה שלהם, או משהו כזה...
האם הדיסלקציה באמת כה נפוצה? 26615
נתחיל מהסוף - אני יותר ממסכים עם ההערה שלך לגבי תיקון או אי תיקון של שגיאות כתיב.
ולגבי "שלום כתה א" - כשאני הגעתי לבית הספר לא ידעתי לקרוא (אם כי ידעתי לזהות היכן כתוב שמי). המשפט שלום כתה א *לא* היה (רק) כתוב על הלוח כקישוט הכתה לפתיחת שנת הלמודים - הוא היה בסיס הלימוד. לאחר לימוד מספר מינימלי של מילים (להבדיל מהסינית), למדנו לזהות מילים חדשות, והגענו לאין סוף האפשרויות. (כמו שכבר ציינתי, חלפו איזה 40 שנים, ואני לא בדיוק זוכר כל מלה שנלמדה, אבל נניח שהמלה הבאה שנלמדה היתה "חבר", אז מפרוק המלים "שלום" ו"חבר" [בלי קשר לקלינטון או רבין], והרכבה מחדש, ניתן ליצור את המלה "חלום". זה פחות או יותר העקרון)

כמי שנשוי למורה אשר לימדה לא מעט ילדים לקרוא ולכתוב,בלא מעט שיטות לימוד, אני יכול לומר כי הקביעה ש"ככה צריך ללמוד לקרוא. רק ככה אתה מתרגל למילים השלמות, ורק ככה אתה יכול להתמודד עם מילים חדשות" היא במקרה הטוב יומרנית. ישנן מספר שיטות, ומספר גדול יותר של תלמידים. לא אחזור על עצמי בנושא ההתאמה האישית של השיטה לתלמיד, אבל רק אציין שוב שרוב התלמידים ילמדו הן בשיטה זאת והן באחרת, ולמיעוט אשר איתרע מזלו ללמוד בכתה בה מלמדים בשיטה אשר אינה מתאימה לו, צריך להתאים את השיטה, אם באמצעות לימוד אינדיבידואלי (הפתרון האופטימלי, ובאופן מפתיע - גם הנפוץ), אם במסגרת "טיפול קבוצתי", ואם ע"י מעבר לכתה בה מלמדים בשיטה המתאימה לתלמיד (ושוב, באופן מפתיע, בלי להכנס להתחשבנות קטנונית - מעבר זה הוא דו-סיטרי).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים