בתשובה לאורי פז, 31/12/04 1:38
איכות מול כמות 272007
הבחורה ההיא מתוסכלת ומתוסבכת ואתה מתוסכל, מתוסבך, חסר סיפוק ואכול הזיות בצורה מעוררת רחמים. ואתה כל הזמן חושף את זה, קשה להבין למה.

ואם אתה *באמת* לא תופס את ההבדל בין מנהג חברתי קצת מטופש, הנשיקות האלה בשעת חצות - לבין כפייה דתית *אמיתית*, המשתמשת לצרכיה המכוערים במניפולציות פוליטיות שהובילו לחקיקה אנטי דמוקרטית, ולבין מצב שבו אי אפשר להגיע לבית של ידיד דתי בשבת ברכב (כדי לא לפגוע ב"רגשותיו הדתיים" - למרות שאף אחד לא מכריח אותו עצמו לנהוג בשבת. ולחילונים אין שום רגשות בכלל? ברגשות שלהם מותר תמיד לפגוע?) - אם אתה באמת לא מבין את ההבדלים, הברורים מאוד לעין, אז אפילו אין טעם לנסות להסביר לך.
איכות מול כמות 272077
כנראה שאתה, אגב, לא מבין את ההבדל בין כפייה דתית- שזה כשחוקי המדינה מחייבים אותך לעשות דברים מסויימים, כמו להתחתן ברבנות, ולהמנע מעשיית דברים מסויימים, כמו למשל להציג חמץ בפסח לבין התחשבות בזולת- שזה כשאתה מתוך רצונך הטוב, בלי שמישהו מכריח אותך, לא מגיע ברכב לבית ידידך בשבת (כד לא לגרום לו לחוש רע כשותף לעבירה, אני מניח), ממש כשם שכשאני מבקר בבכנסייה אעשה זאת בלבוש מכובד, וכשאגיע לבקר מוסלמי אדוק לא אביא לו בקבוק יין. וכן גם לחילוניים יש רגשות וכשמשהו מפריע למישהו אני משתדל להתחשב בו, מרצוני הטוב וולא בבגלל שכופים עלי.
איכות מול כמות 272085
לא טענתי לזהות בין הכפייה הדתית שבאמצעות החוק לבין העניינים שבלית ברירה גם אני אקרא להם כרגע "התחשבות בזולת", רק מניתי אותם בזה אחר זה.

יש התחשבות בזולת ויש התחשבות בזולת. אפשר להביא לידיד מוסלמי בקבוק יין או לא להביא לו בקבוק יין, ושני הדברים אינם כרוכים במאמץ גדול. כך הדבר גם עם דוגמת הלבוש בכנסייה שהבאת.

לעומת זאת, העניין של ידיד דתי (לא בדיוק ידיד אלא מישהו שפגשנו) בעל אספירציות מחב"תיות המפציר ומפציר שנבוא, ע"מ שנתפעם מקדושת השבת ומיופיה - הוא עניין לגמרי אחר. ואז מתחילים כל הדיונים על השמיניות שנעשה באויר ע"מ שנגיע מרחוק, אבל לא ברכב. בסופו של דבר תמיד יוצא שאנחנו פשוט צריכים באורח פלא כלשהו ללמוד לעוף ע"מ שלא נשתמש ברכב. מה אגיד לך, זה קצת מוציא את החשק לכל הקשר הזה. ההצעות שלנו כי נחנה את הרכב רחוק, על גבול שכונה לא חרדית באותה עיר, ונעשה חלק מן הדרך ברגל - לא נתקבלו.

אולי הבחור עצמו, אישית, אינו אשם. אולי זהו פשוט עוד אחד מן הפטנטים של הדת היהודית, שנועדו להמאיס אותה על היהודים.

ומה שאמרתי בתגובתי לדבריו של אורי פז הוא, שאין להשוות בין *שני* הדברים האלה - גם הכפייה הדתית וגם הבעיות שהדת מעוררת בין אדם לחברו - לבין הנוהג (המטופש גם בעיני) של "חובת" ההשתתפות במסיבות ראש השנה האזרחי ו"חובת" נשיקת החצות - פעילויות שאפשר בהחלט לוותר עליהן והויתור ה*זה* אינו כרוך לא בבעיה של עבירה על החוק ולא בבעיה של ידיד דתי שבסופו של דבר נעלב ובא בהאשמות.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים