בתשובה להמסביר לצרכן, 21/02/05 1:41
נקודת פתיחה 282772
דומה שאנחנו סובבים במעגלים ולכן אנסה לפשט את הדיון באמצעות שימוש בדוגמת הכביש. יש כביש בין תל אביב לחיפה שנסלל בנסיבות כאלו ואחרות וכעת ניטל עלינו להחליט מה לעשות בו.

לצורך הדיון, נאמר שיש לנו רק שתי אפשרויות:
א. חירות: הכביש יימכר לכל המרבה במחיר, כשלכל אדם אחר תהיה זכות לסלול כביש מקביל או דומה.
ב. ממשלה: הכביש יישאר בבעלות ותחזוקה ממשלתית.

אם נתעלם כרגע מהפן העקרוני (הוא ישוב מאוחר יותר):

הנימוק העיקרי בעד השארתו בידי הממשלה הוא שכביש בבעלות פרטית עשוי לשמש לצרכים שרוב הציבור מסתייג מהם (לדוגמה, סגירתו בשבת), או כדי לקדם צרכים הרצויים לרוב הציבור (לדוגמה, נסיעה בשבת).

הנימוק העיקרי בעד הפיכתו לפרטי הוא שכביש פרטי מונע צורך בהפקעה אלימה לצורך מימונו, ושלחשש מפני שימוש בו לצרכים שרוב הציבור מסתייג מהם אין בסיס ממשי.

השאלה המעשית המרכזית היא האם יש לחשש מפני פעולה לא ראויה של בעלי הכביש יסוד ממשי – שאם לא כן, ברי כי עליו להיות פרטי.

כביש, כמו מוצרים רבים אחרים, נוצר ונועד לצריכה המונית. כלומר, כל מי שירכוש אותו יעשה זאת כדי להרוויח מצריכה רחבה ככל האפשר של המוצר. בניסוח אחר, הקפיטליסט שירכוש אותו יהיה מודע לכך שהכנסתו (ובהקשר רחב, קיומו כאיש עסקים) תלויים בכך שהכביש יקיים יחס איכות/מחיר/זמינות סביר כדי להתמודד עם תחרות ממשית או אפשרית (לדוגמה, כביש חלופי).

לכאורה, די בידיעה זו כדי להבטיח שרוכש הכביש לא יסגור אותו בשבתות, אלא אם כן הוא להוט להפסיד כסף. אם אינני טועה, לבד מפחד לא רציונלי אין שום סיבה להניח כי תסריט כזה יתממש בהקשר כלשהו של בלעדיות בשוק הפרטי. אם אני טועה כאן, אנא באר לי במה באמצעות שלוש ארבע דוגמאות של התרחשות כזו במציאות.

עתה, בוא נבחן את התסריט החלופי – הכביש נותר בבעלות ובתחזוקה ממשלתית. האם ניתן להניח כי במצב כזה הבטחנו את עצמנו מפני תסריט האימה של סגירת הכביש בשבתות? המציאות מצביעה על כך שההיפך בדיוק הוא הנכון – ויש אפילו הגיון רב בכך. הרבה יותר קשה לשכנע מישהו להפסיד מאה מליון שקל מלשכנע פקיד או איש ממשל לנקוט צעד שבו הוא לא מפסיד אגורה (ואפילו עשוי לגרוף רווח פוליטי).

לסיכום, אתה ממליץ על השארת הכביש בידיים ממשלתיות כדי למנוע סגירתו בשבתות, למרות שהעובדות מצביעות על כך שפעולה כזו דווקא *תגביר* במידה משמעותית את הסיכוי לכך.

===========

בחזרה לפן העקרוני יותר. אני סבור שישנן שתי סכנות גדולות בהתר כלשהו לממשל לפעולה בתחום שאינו הגנתי באופן ישיר וטהור:

א. סכנת הפיחות הזוחל: כאשר אתה מעניק לממשל זכויות בלעדיות, אתה חשוף בוודאות לסכנה שהוא ירצה להרחיב אותן באופן מתמיד. לדוגמה, בחוקת ארצות הברית נקבע בחלק א' סעיף תשע כי לא יוטל מס הכנסה כלשהו אלא רק מס גולגולת ישיר וחלק (כלומר, סכום מסוים ולא חלק מהכנסה). בתיקון 16 לחוקה משנת 1909 נקבע בפשטות כלל הפוך: לקונגרס תהיה סמכות להטיל ולגבות מסים על הכנסה מכל מקור כלשהו, בלי קשר לאישור המדינות בלי קשר למספר הממוסים.

ב. הכרה משתמעת: כאשר אתה מעניק לממשל זכויות בלעדיות, תיאורטיות או לא, על קניין או חלק ממנו, אתה מכיר בעקרון שהממשל הוא הבעלים של כל הקניין בפועל. היקף המימוש של ההכרה המשתמעת הזו משתנה ממדינה למדינה בהתאם למסורתה ומוסדותיה, אבל הכיוון הכללי מותווה כאן ואם יש כביש, כידוע, בסוף נוסעים עליו.
נקודת פתיחה 282837
סלילת כביש אלטרנטיבי מתל-אביב לחיפה היא על גבול הבלתי אפשרי. בעליו של הכביש הזה יוכל להשית על המשתמשים אגרה גבוהה מאד, ועדיין לאף יזם לא ישתלם לסלול אלטרנטיבה, לפחות למשך שנים ארוכות. חוץ מהבעיות ההנדסיות, צפוי קרב עיקש ומתיש עם כל בעל חלקה בדרך שיראה כאן פוטנציאל לעשות מכה קטנה. אולי תוך שלושה ארבעה דורות זה יסתדר, כפי שהאופטימיים נוטים לטעון, אבל זה לא ממש עוזר לי להגיע לבקר את הדודה פרידה שכנראה לא תשרוד עד אז (גם אם לוקחים בחשבון את הזינוק המרשים שהרפואה תעשה בתנאי השוק החופשי). בינתיים אני יכול להסתפק בשרות ההליקופטרים שבטוח יופעל על הקו, או, אם אני עני יותר, להפליג בספינה שיזם זריז ישיט בין שתי הערים האלה, או לשלם את האגרה המופקעת ולקלל את בעלי הרעיון.

ולאחר שכבר יעברו אותם שלושה ארבעה דורות, הנינים שלנו יקללו את הגאון שגזל מרצועת החוף עוד כמה עשרות, או מאות, מטרים לכל ארכה רק כדי שיהיו להם שני כבישים שגובים, הפלא ופלא, אגרה גבוהה מאד (כל עוד שני העיתונים היומיים גובים אותו מחיר, לא תשכנע אותי שהתחרות בין הכבישים תגרום למי מהם להגדיל את רוחיו ע"י הורדת תעריפים).

אם זה לא משכנע אותך, תסביר לי איך יסללו שני כבישים מהרחוב הראשי בעיר מגורי לבית שלי. רמז: אין אפשרות לעשות את זה אלא ע"י חפירת מנהרה או הרס של כל הבניינים בדרך - שני פתרונות אלגנטיים אבל די יקרים.
נקודת פתיחה 282853
שוטה יקר,

את בעיית סלילת כביש מתל-אביב עד חיפה אפשר לפתור על נקלה באמצעות מכירת הכביש בחלקים או סתם באמצעות סעיף הגבלת שימוש בחוזה המכירה.

אשר לשאר, אחזור על הרעיון שהעליתי בהודעתי: כביש הוא מוצר שנועד לצריכה המונית ועובדה זו מכתיבה את מחירו וזמינותו. אין שום הגיון – אפילו לא קלוש ודחוק – בתסריט שתיארת, לפיו יבוא אדם וישקיע מאות מליוני דולרים כדי לקנות מוצר ואחר כך יתמחר אותו כך שהוא יהפוך בלתי זמין לאותו המון שבגללו נרכש. אין בזה שום הגיון ובפועל, התסריט הזה גם לא מתקיים אף פעם (ומנסיון אישי עם מוצר בעל בלעדיות – גם לא יכול להתקיים).

סתם כדי לסבר את העין, נקח את הדוגמה שלך, של שני העיתונים היומיים. אני בטוח שגם מוזס וגם נמרודי היו שמחים להעלות את מחיר העיתון היומי ל-‏100 שקל ולגרוף הון תועפות. מדוע הם אינם עושים זאת? ומדוע דבר כזה לא מתרחש עם אף מוצר לצריכה המונית?

ולסיום, כתבת:
"אם זה לא משכנע אותך, תסביר לי איך יסללו שני כבישים מהרחוב הראשי בעיר מגורי לבית שלי. רמז: אין אפשרות לעשות את זה אלא ע"י חפירת מנהרה או הרס של כל הבניינים בדרך - שני פתרונות אלגנטיים אבל די יקרים."

והטיעון שלך הוא?
נקודת פתיחה 282863
יקר? אני בכלל לא יקר (בגלל התחרות)

מכירת הכביש בחלקים? לא הבנתי.

ההבדלים בין עיתונים לכביש הם:

1. הביקוש לכביש קשיח יותר, כלומר יותר קל לי לוותר על קריאת עיתון מאשר על ביקור אצל הדודה פרידה (בגלל האהבה הרבה שלי כלפיה, בלי שום קשר לירושה הנאה שמצפה לי, כמובן). הכביש לא יהפוך "בלתי זמין לאותו המון", אלא מחיר השימוש יהיה בדיוק זה שימקסם את רווחי היזם. בגלל הביקוש הקשיח, וגם בגלל שני הסעיפים הבאים המחיר יהיה גבוה. מבחינת היזם ירידה של 10% בכמות המשתמשים היא עסק מצויין אם כל משתמש משלם 50% יותר. ל 90% מהמשתמשים נגרם נזק כספי, ומבחינת 10% המשתמשים שלא יכולים לנסוע לחיפה ההסדר הזה עוד פחות משביע רצון.

2. מחירה של יצירת אלטרנטיבה. אם עיתון יומי יעלה 100 ש"ח אפשר לצפות ש"חדשות" יקום לתחיה, או שהפופולריות של "הארץ" תעבור סוף סוף את סף 5%. לסלול כביש נוסף מחיפה לת"א הרבה יותר קשה.

3. הזמן שלוקח להקים את האלטרנטיבה. ליזם שלנו לא ממש מזיז אם בעוד ארבעה דורות ייחנך כביש נוסף. גם לי לא.

הטיעון שלי הוא שיש רכוש ציבורי שאי אפשר להפריטו ולסמוך על התחרות שתעשה את העבודה, כי הוא יחיד מטבעו. הכביש שמוביל אלי הביתה הוא רכוש כזה.
נקודת פתיחה 282892
שוטה מתומחר תחרותית,

"מכירת הכביש בחלקים? לא הבנתי."

הכביש לא צנח ממרום כיחידה אחת. ניתן "לשבור" אותו ליחידות נפרדות, כשתנאי המכירה והתמחור תלויים בהמצאות כביש מקביל (אני כבישן קטן מאוד – אבל האין הכביש הישן מקביל לכביש החוף לאורך חלק גדול מהדרך?).

ברור שכבישים ועיתונים לא חד-הם והצריכה של נסיעה בכביש קשיחה יותר – במיוחד כאשר הכבישים נסללו מלכתחילה על בסיס ההנחה שהרכוש הזה יהיה תמיד ציבורי. בכל זאת, השוני כאן הוא מידתי ולא עקרוני. מחיר הנסיעה בכביש יהיה שקלול של כל החישובים והמחיר, בהנחה שהתחרות חופשית (כלומר, אפשר לסלול כביש נוסף בלי "אישור" מהממשלה) יהיה המחיר "הטבעי" פחות או יותר של הנסיעה.

אני לא יודע על מה אתה מבסס את הנחתך שהמחירים יועלו בחמישים אחוז, במיוחד כאשר המחיר הישיר היום הוא אפס. מכל מקום, מאחר והכביש כבר קיים, מכירתו תאפשר הכנסה חד-פעמית נאה שאותה אפשר (וצריך) לחלק בין האזרחים העובדים וחסכון של עשרות מליוני שקלים מדי שנה בתחזוקה של הכביש, שגם אותו אפשר לבטא בהקלות במס. למעשה, אם ההקלות במיסוי תתבצענה קודם לכל במיסוי עקיף (כמו מע"מ או מסי קנייה) הרי שלמכירת הכביש תהיה השפעה מתמשכת בכיוון של הגברת השיוויוניות – שכן מההקלה יהנו במידה שווה ואף יותר גם אזרחים עניים ונטולי מכונית. נוסף על-כך, אפשר גם (כפי שנעשה במאמצי הפרטה אחרים) לאפשר השתתפות של הציבור ברכישת מניות החברה, כך שאם היא תרוויח ותצליח הציבור הרחב יהנה פעם נוספת.

"הטיעון שלי הוא שיש רכוש ציבורי שאי אפשר להפריטו ולסמוך על התחרות שתעשה את העבודה, כי הוא יחיד מטבעו. הכביש שמוביל אלי הביתה הוא רכוש כזה"

הטיעון שלי הוא שמדובר בגוואלד-יהודים שאינו מבוסס על נסיון ממשי במציאות. למעשה, פועל כאן בעיקר כוחו של הרגל (שכבישים הם רכוש ציבורי) ולא ידיעה ממשית כלשהי לגבי הרע שתגרום מכירתם. לגבי דידי, אפשר לבצע את המכירה בצורה מדורגת, במקביל להכנת כביש מקביל על ידי גורם פרטי ולפתוח מלכתחילה במצב של תחרות.
נקודת פתיחה 282858
פישוט הדיון עוזר מאוד. עכשיו אנחנו יכולים לזהות את שורש המחלוקת.
"כביש, כמו מוצרים רבים אחרים, נוצר ונועד לצריכה המונית. כלומר, כל מי שירכוש אותו יעשה זאת כדי להרוויח מצריכה רחבה ככל האפשר של המוצר"

בנקודה הזו אנחנו חלוקים מאוד. לדעתי קפיטליסטים (אני בתוכם) אוהבים כסף ומוכנים להקריב הרבה למען רווח אבל לרובם יש מאוויים שהם מעבר לכסף. ואחרי הפרוסה השניה בארוחת הבוקר (שלא לדבר על סטיק אחד בצהריים), לכסף עצמו יש ערך מוגבל מאוד בעינהם. לדעתי, בניגוד לאחי הסוציאליסטים, הקפיטליסט רואה בכסף אמצעי ולא מטרה. והוא יוותר על כסף כשזה יעמוד מול מטרות שבעיניו נחשבות חשובות יותר.

בדוגמה שבה אנחנו עוסקים, אין לי ספק שלב לביב יסגור את הכביש שלו בשבת, אם רק יותר לו לעשות זאת, אפילו בעלות של מיליארדים. אני יודע שהוא סוגר את הקניון שלו בשבת ומפסיד מזה כסף. אני דווקא מכבד אותו על כך.
אני גם משוכנע שאם נאפשר למר לביב לקנות את שדה התעופה נתב"ג הוא יסגור גם אותו בשבת בלי להניד עפעף. ואני גם מכיר עשרות חנויות של יהודים בניו-יורק שסגורות בשבת למרות שהמתחרים מרוויחים יפה ביום הזה ואם הדבר היה בידם, כל העולם היה סגור בשבת.

אני מקווה שאני פטור מלהסביר את ההבדל בין כביש חיפה ושדה תעופה ובין סתם חנות (אם לא, ראה הודעתו של שכ"ג).

לכן, במישור המעשי אפשר לסכם כאן את הדיון מאחר ששורש המחלוקת זוהה: אני מאמין שכבישים בבעלות פרטית ימנעו מאיתנו תנועה באופן שרירותי ואתה מאמין שלא.

====
במישור העקרוני יש עוד מקום להבהרה למרות שנראה שגם כאן ההבדל הולך ומתחדד:

ראה, יהודי מאמין באמת (להבדיל מהמון המאמינים) איננו מקיים מצוות כדי לזכות בתועלת בעלום הזה או בבא. בשבילו, קייום המצוות ועבודת ה' הן המטרה. לכן הוא יקיים את המצוות גם במחיר חייו או חיי ילדיו, שלא לדבר על חיי האחרים. ממילא הוא יוותר על נוחיות ויקום בבוקר לעבודת הבורא.

אני סבור שהקפיטליזם איננו דת אלא רק שיטה עדיפה לקייום חיים בחברה אנושית. לכן אין שום טעם לקיים את האידיאל הקפיטליסטי במחיר של חוסר נוחיות אנושית. אם הקפיטליזם הוא לא "היפר-מעשי" אז, מבחינתי, הוא מיותר.

הסכנות שאתה מתאר הן נכונות ומוחשיות מאוד. אין טעם להתעלם מהן ואין ברירה אלא להתמודד איתן. וזה מה שאנחנו עושים. יהיה יותר קל לעשות זאת אם נמצא עקרונות כלליים ככל האפשר שיותר אנשים יהיו נכונים לקבל (בבחינת גזירות שהציבור יכול לעמוד בהן). זה מה שאני מחפש.
נקודת פתיחה 282894
"בדוגמה שבה אנחנו עוסקים, אין לי ספק שלב לביב יסגור את הכביש שלו בשבת, אם רק יותר לו לעשות זאת, אפילו בעלות של מיליארדים."

מכאן אין לנו הרבה לאן להתקדם, כיוון שאתה מפרט כאן את פחדיך, למרות שאין לך סימוכין להתרחשות כזו בפועל ולמרות שאפשר על נקלה למנוע אפשרות כזו באמצעות הכנסת סעיף פשוט בחוזה המכירה. ברגע שיוכנס סעיף כזה, למעשה אין לך טיעון.

"הסכנות שאתה מתאר הן נכונות ומוחשיות מאוד. אין טעם להתעלם מהן ואין ברירה אלא להתמודד איתן"

וזה הדבר הבלתי-נתפש מבחינתי: אתה מציע להתמודד עם סכנות הגברת הכוח הממשלתי באמצעות הגברת הכוח הממשלתי, ובמקביל טוען שאתה מחפש פתרון "היפר-מעשי"? איזה הגיון יש בזה? מה מעשי באימוץ טקטיקה שידוע לך בצורה ברורה שאינה עובדת, כדי להמנע מסכנות שלמעשה מוגברות בעקבות אימוץ הטקטיקה – ועוד סכנות בדיוניות שאינן קיימות בפועל? שוב, נאמר שמכניסים לחוזה המכירה סעיף האומר כך: "כביש חיפה תל-אביב יפעל גם בשבתות". על מה עומד הטיעון שלך עתה, בעצם?
נקודת פתיחה 282906
מה הקטע הזה עם החוזה?
אתה מציע שהמדינה תיכפה על בעליו הפרטיים של הכביש מה לעשות עם הכביש שלהם בשבת?
במקרה כזה אין לי טיעון ואין לי בעיה אבל לבעל הכביש יכולה להיות בעיה כשאומרים לו מה לעשות עם רכושו הפרטי.

נדמה לי שאתה לא מדבר על רכוש פרטי אלא על רכוש ממשלתי עם רשיון הפעלה למפעיל פרטי יעיל ובתנאים מסוימים. זה כבר יותר טוב.
נקודת פתיחה 283004
"מה הקטע הזה עם החוזה?
אתה מציע שהמדינה תיכפה על בעליו הפרטיים של הכביש מה לעשות עם הכביש שלהם בשבת?
במקרה כזה אין לי טיעון ואין לי בעיה אבל לבעל הכביש יכולה להיות בעיה כשאומרים לו מה לעשות עם רכושו הפרטי."

זהו חוזה מכירה, הלא כן? למוכר יש זכות מלאה לבקש גם שהקונה יקרא "קוקוריקו" ויקפוץ על רגל אחת. הרשות נתונה לקונה לא להסכים לתנאי המכירה ולא לקנות.
הדבר דומה במקצת לחוזי קנייה ומכירה של בתים כאשר יש אגודה שיתופית במקום. האגודה יכולה לקבוע כללים כאוות נפשה גם לקנייה וגם למכירה, ומי שלא רוצה, לא קונה בית במקום.
נקודת פתיחה 283095
אאה, "כמו אגודה שיתופית", ש"האגודה יכולה לקבוע כללים כאוות נפשה", על זה *בדיוק* אני מדבר. המדינה היא האגודה השיתופית ועל דברים מסוימים ("רשות הרבים") היא קובעת כללים כאוות נפשה.

אני מבדיל בין "בעלות מלאה" - מהסוג שיש לי על הג'ינס שלי, שאף אחד לא יכול לומר לי איך להשתמש בהם - ובין "בעלות מוגבלת" שהיא תחת תנאים מסוימים.

מטעמים משפטיים טכניים וכדי להבטיח צייות לאגודה/מדינה, לבעלות במוגבלת קוראים לפעמים "חכירה" או זיכיון. אם אלו אין לי בעיה. אני בהחלט סבור שגם את ניהול רשות הרבים יש להוציא (מיקור חוץ) לתפעולם של מומחים וארגונים יעילים, ובלבד שלמדינה/אגודה שאני חבר בה תהיה השפעה על אופן השימוש.

אם נחזור לדוגמה שלנו, אין לי שום בעיה אם יניחו למר לביב לחכור את כביש חייפה ל100 שנה ולתחזק ולהפעיל אותו (וגם להרוויח מפעילות זו) לנוחיות הציבור (שאני בתוכו). מן הסתם, האגרה שמר לביב יגבה תמורת הנסיעה בכביש תהיה גם היא כפופה לתנאי חוזה החכירה.

הנה בנינו מודל לשימוש יעיל בנכסי המדינה. אם זה נכון לכביש חייפה אפשר ליישם את הרעיון על רח' הפשוש ורח' הבולבול וכל הרחובות והדרכים בארץ. המדינה או העריה ישארו הבעלים של כל אלו אבל יוציאו את התיפעול ( נקיון, תאורה, תחזוקה) למפעלים פרטיים ויעילים שיגבו את שכרם ישירות מהעוברים ושבים (לפעמים לא נוח) או מהעריה שגובה ארנונה. אבל תהליך הגביה הוא עניין טכני. הרעין הבסיסי הוא ש"רשות הרבים" נשלטת עלידי הרבים - אי אפשר אחרת.

עכשיו מענין לברר מה עוד יכול להחשב "רשות הרבים": הכינרת, חוף הים בין הדולפינריום לירקון, פארק הירקון, מכתש רמון, הכותל המערבי, עמודי שלמה? אם כל אלו (ועוד רבים) "ימכרו" - הם למעשה יוחכרו.

אבל כל אלו נכסים דוממים - מקרקעין. נגיד שהמדינה/אגודה רוצה שיהיה לה שדה תעופה הפועל בתנאים כ"אוות נפשה". היא מוציאה את הפרוייקט למכרז ולא נמצא ייזם שמוכן לעמוד בתנאים. (לביב - "לא בשבת", אבו-מוחמד - "לא ברמדאן"). האם עדיף למדינה/אגודה להשאר ללא שדה תעופה או להפעיל אותו בעצמה? ואם את שדה התעופה מה עם האוניברסיטה העברית?

השאלה המקורית שלי הייתה האם במסגרת "אוות נפשה" של האגודה השיתופית שנקראת מדינה, יכול להכלל גם האינטרס של רוב החברים/תושבים שהמדינה תהיה יותר "צפונית" - כלומר עליה כללית ברמה הסוציו-אקונומית שמשעמותה עליה כללית בהשכלה?
נקודת פתיחה 283631
יש הבדל בין האגודה השיתופית "רמת תושיה" ל"מדינה". ההבדל אינו רק של סדר גודל, אלא גם של תחולה, היקף ובעיקר – כפייה. אינך יכול לבחון שני דברים כה שונים באותם כלים.

כשאתה חותם על ההסכם השיתופי של האגודה השיתופית "רמת תושיה" ולמחרת היום, בניגוד מוחלט להסכם, פותח דיר עיזים בסלון ביתך, האגודה עשויה לתבוע אותך. כמו כן, יש לך זכויות רחבות הרבה יותר במסגרת האגודה: אתה יכול לבקר באופן אישי את ניהולה, להצביע בעד או נגד חברים חדשים, ולהשפיע באופן ישיר על האופן בו מתנהלים הדברים באגודה.

עם המדינה, לעומת זאת, אינך חותם על הסכם (מאחר ובגיל 18 אין לך למעשה ברירה אלא לחתום – שכן בהיעדר מדינה אחרת שתקלוט אותך אתה נידון בפועל למאסר) והסנקציה על אי-ציות היא שלילה מוחלטת של חירותך (מאסר). נוסף על כך, היכולת שלך להשפיע ישירות על אופן ניהול המדינה היא אפסית וכללית (הצבעה בבחירות).

ובקיצור, השוואה לא לעניין.

========

לגבי שיטת החכירה – זהו פתרון אידאלי שהבעיה היחידה איתו היא שבמקום לפתור את הבעיה הוא מחמיר אותה פי כמה. חוץ מפרט שולי זה, חכירה נראית לי כמו פתרון אידאלי.

הבעיה במודל בעלות המדינה הוא השחיתות ואי היעילות הממשלתית והקשרים הפסולים בין הון לשלטון הנוצרים כאשר המדינה מעורבת כרוכשת שירותים או מעניקת זכיונות בפעולת השוק. שיטת החכירה ממסדת ומחריפה דפוסים מושחתים, לא ממתנת אותם. מדוע לאמץ פתרון הגרוע מן הבעיה שאותה בא לפתור?
נקודת פתיחה 283701
כמובן שיש הבדל. וכל ההבדלים שציינת מקובלים עלי למעט עניין המאסר. גם אם אתעקש להחזיק עיזים בסלון ביתי בקומה 7, בניגוד לכללי הבית המשותף ברח' הבולבול 5, אני צפוי להתקלות עם המשטרה ואולי מאסר.
מצד שני יש גם הרבה מן המשותף. למשל איש באגודת "רמת תושיה" לא מבטיח לי שאגודה שיתופית אחרת תרשה לי לגדל עיזים בקומה 7. הם רק רוצים שאפסיק לעשות זאת או שאצא מהאגודה וההשפעה שלי על ההחלטה אינה שונה בהרבה מההשפעה שיש לי על המדינה - אלא בסידרי הגודל. בסך הכל בשני המיקרים אני מצביע כשווה בין שווים ואם אשכנע את מרבית עמיתי שגידול עיזים בסלון או סגירת כבישים בשבת הם מעשים ראויים, כך יהיה.
בסופו של דבר, אם לביב יקנה את הכביש בתנאים מסוימים שהמדינה תטיל עליו, ואחר כך יבחר לא לעמוד בתנאים הללו הוא עשוי למצוא את עצמו בכלא או לאבד את "רכושו".

תראה, אפשר לסיים את הדיון בנקודה זו מתוך הבנה שאנחנו לא מסכימים בכל הנקודות -זה בסדר. אם רוצים לנתח גם את הסיבות להבדלים ביננו, זה גם מעניין. אני מציע את ההסבר שאני מנמק את דעתי (לטובת השוק החופשי) בתועלתנות - מה שטוב לי וליותר אנשים יותר זמן - ואילו אתה, כך נראה, מנמק את דעתך באידאליזם - מה שנכון וראוי לפי התורה הליברלית.

ובכן, מנקודת ראות תועלתנית, אני לא יכול לראות את כל הנכסים בבעלות פרטית מוחלטת. לא נראה לי שהכותל המערבי יהיה של מישהו. גם חוף הים לא. אין לי בעיה שהחוף יתופעל עלידי עסק פרטי וחופשי אבל אני לא רוצה לחיות במדינה שבעלי החוף כולם עלולים להיות חרדים (או מוסלמים) ולאלץ אותי לרחוץ בים בחליפת סמוקינג שחורה ואת אישתי בשימלת מקסי.
והפתרון שאתה מציע כאן, כתנאים מסוימים בחוזה המחירה, דומים להפליא לפתרון החכירה - כי בשני המיקרים הבעלות איננה מוחלטת מבחינה זו שבעל הקניין תלוי בגורם אחר כשהוא מחליט מה יעשה בקנינו. אם זה המצב, זה לא ממש קנינו.

לדעתי, הנסיון הליברלי להפריד *כליל* בין הון לשילטון באמצעות הפרטה אבסולוטית, הוא חסר תוחלת ממש כמו הנסין המרקסיסטי להמנע מקשר הון-שילטון עלידי הלאמה אבסולוטית.
הראשון צודק אבל בלתי אפשרי והשני מושחת ובלתי אפשרי (וכל פעם שמנסים אותו ממיטים אסון על מיליונים). כמובן שאני מעדיף את הראשון אבל זה בערך כמו להעדיף את ימי המשיח - אפשר לחלום על זה אבל אין טעם לחכות.

כי כל זמן שאנשים חיים בחברה יהיה בה שילטון וכל זמן שהחברה תהיה חופשית יהיו בה בעלי הון. וכל זמן ששני אלו (שהם טובים ומבורכים מבחינה תועלתנית) קיימים, הם ימשכו זה אל זה. גם בעיני המשיכה הזו איננה טובה ולא מבורכת. אבל היא *קיימת* ממש כמו צונאמי. אז במקום לנסות לייבש את הים, כדי למנוע צונאמי, אני מעדיף לחשוב איך למזער את ניזקו ולהבין שגם זעיר גדול מאפס.

===
האמת, מנקודת ראות אחרת היא, שכמעט אין עד צורך בבעלות על נכסים ממשיים כדי לקיים שוק חופשי. בזמן הפאודלים ולפניהם, הקשר בין בעלות על קרקע ושילטון היה הכרחי. בעל הקרקע היה השליט וכל השאר היו הצמיתים. עם ההתפתחות האנושית הקשר הזה נותק - השילטון לא זקוק עוד לבעלות אלא רק לפיקוח על הנכסים. אם תרצה אפשר לראות בשילטון כ"בעל קניין רוחני" על הקרקע.

באופן דומה, בתחילת המהפכה התעשיתית והתפתחות השוק החופשי, ההון (ואמצעי הייצור) נבעו מבעלות על נכסי מקרקעין. אבל המצב והמגמה היום שונים. מרבית בעלי ההון אינם זקוקים לנכסים עצמם כדי לקיים ולהגדיל את הונם. מה שיש להם הוא "קניין רוחני" הפועל על הקרקע.
למשל חברות הטלפונים לא צריכות להיות בעלות הקרקע שבו עוברים הסיבים האופטיים. הקניין שלהם הוא פטנטים וידע טכנולוגי. הקרקע מישנית וערכה עוד הולך ופוחת עם טכנולוגיה לווינית ואלחוטית.

לאור כל זה, אפשר מצידי לתת למדינה את הבעלות על כל האדמות. זה לא מעלה ולא מוריד לגבי השוק החופשי שבסיסו ממילא רוחני. מה שנשאר מפחיד ביותר, לדעתי, הוא שאפילו במצב החדש יש מרקסיסטים שעדיין רוצים להלאים את אמצעי הייצור. אם בעבר המשמעות של זה הייתה החרמה של מקרקעין, היום הדרישה שלהם היא בעצם להלאים את הנשמה.

תגיד אתה - זה לא מפחיד?
נקודת פתיחה 283709
"תראה, אפשר לסיים את הדיון בנקודה זו מתוך הבנה שאנחנו לא מסכימים בכל הנקודות -זה בסדר. אם רוצים לנתח גם את הסיבות להבדלים ביננו, זה גם מעניין. אני מציע את ההסבר שאני מנמק את דעתי (לטובת השוק החופשי) בתועלתנות - מה שטוב לי וליותר אנשים יותר זמן - ואילו אתה, כך נראה, מנמק את דעתך באידאליזם - מה שנכון וראוי לפי התורה הליברלית."

אני חושב שההבדל שונה במקצת: מבחינתי, המטרה היחידה שאני חותר אליה היא חירות הפרט. מבחינתך, זו התועלת המרבית למספר המרבי של אנשים. עיקר הדיון בינינו נסוב לא כל כך על אלו כמו על השאלה האם השיטה ה"מעורבת" שבחרת כדי להשיג תועלת זו, אכן משיגה אותה.

בשלב זה, אתה מכניס נימוק אחר – זה שהחירות אולי נכונה אבל לעולם לא תתקבל על דעתם של אנשים ולכן כדאי לאמץ איזו פשרה קונסטרוקטיבית. ייתכן מאוד שאתה צודק בסוגיה המעשית – אם אתה רוצה ליישם משהו, אתה צריך להתפשר – ואולי אפילו יש מידה של צדקנות באימוץ גישה ההולכת עם הצודק ויקוב הדין את ההר. בכל זאת, לטעמי אם אתה מכניס את הפשרה מראש, אתה ממזער את סיכוייך להשיג אפילו מעט. מכל מקום, זה דיון טקטי שכרגע לא מעניין אותי.

=============

"במצב החדש יש מרקסיסטים שעדיין רוצים להלאים את אמצעי הייצור. אם בעבר המשמעות של זה הייתה החרמה של מקרקעין, היום הדרישה שלהם היא בעצם להלאים את הנשמה"

היא תמיד הייתה להלאים את הנשמה. כל השאר, זוטות.
נקודת פתיחה 283712
תם ולא נישלם.
נהנתי לשוחח איתך והישכלתי.
תודה.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים