 |
"נאמר רק שאני מתקשה לדמיין אינטרס אישי/כספי שיגרום לאדם פרטי לממן מחקרים בתחום המדע העיוני למשל. בסופו של דבר, מחקרים כאלה מניבים תוצאות מעשיות רק בטווח הארוך, אם בכלל (כשהדגש הוא על "אם בכלל")."
השאלה האמיתית היא, בעצם, האם למישהו יש מוטיבציה לצרוך או לממן משהו שלא נודעת ממנו תועלת מעשית מיידית, כשתועלת כזו מוגדרת כתועלת כספית או שימושית כלשהי. אם נבחן את הסוגיה הזו לאור צריכת סרטים, מוזיקה, וכדומה דומה שהתשובה ברורה – אנשים צורכים הרבה מוצרים שהתועלת הכמעט יחידה הנשקפת להם מכך היא ההנאה מעצם הצריכה.
השאלה המתבקשת היא האם ניתן "לנייד" את העקרון הזה גם לתחום המדע העיוני. כלומר, האם כאשר הממשלה לא תפקיע את רכוש האזרחים לצורך חלוקתו לחוקרים בתחום המדע העיוני יהיו אזרחים שמרצונם הטוב ולתועלת הנאתם יעניקו מכספם למוסדות מחקר, אוניברסיטאות, וכדומה.
עד אמצע המאה העשרים – מועד בו החל מימון מקיף יותר של מחקר על ידי ממשלות – מומן כמעט כל המחקר, עיוני ואחר, על ידי תורמים פרטיים ויש להם תפקיד חשוב מאוד בתקציבי רוב האוניברסיטאות גם היום (במיוחד בארצות הברית). מכאן נובע שהניוד הזה התקיים לאורך פרק זמן לא מבוטל ואין סיבה הגיונית להניח שהוא לא ימשיך ויתקיים ואף יתעצם במידה רבה כאשר הממשלה "תצא בחוץ". המימון, כמו שזה קורה בדרך כלל, לא יינתן באופן ייעודי לדבר זה או אחר, אלא יועבר לאוניברסיטה, והיא תחלק אותו בין מחקר עיוני, שימושי ואחר בהתאם לשיקול דעתה (שישחקו בו תפקיד, אני מניח, גם שיקולים של יוקרת המוסד, שמחקר עיוני יכול להרים להם תרומה נאה).
האינטרסים העיקריים של תורמים הם בדרך כלל אינטרסים אנושיים מוכרים: כבוד, יוקרה, חשיבות עצמית ולעתים הנאה פשוטה מתוצרי דעת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש