בתשובה לאלון עמית, 14/05/05 8:35
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההשערה שלך בנוגע לאופן שבו התפתחו כלי ניתוח ואמות מידה לבחינת שירה (ואמנות בכלל) מעניינת מאוד, וייתכן שכך אכן היה *צריך* להיות, אך לא כך היה בפועל. הכלים – מטאפורות, פואנטות, משקל, ואמצעים אמנותיים אחרים היו בשימוש זמן רב לפני שאפילו הנץ הרעיון של ביקורת איכות כלשהי. למעשה, הביקורת צמחה בשלבי הראשונים כנסיון לבחון את מידת ההתאמה של שירים לתקנים שהתפתחו 'ספונטנית' לאורך השנים. שיר שהתאים לתקנים נחשב 'טוב', בלי קשר לטעמו האישי של הקורא, משום שהעיד על מיומנותו של הכותב במלאכת הכתיבה. המודל שאתה מציע כאן, ברוח פוסט-מודרניסטית משהו, כך נדמה לי, מבוסס על הרעיון שבאיזה אופן מסתורי ישנו מתאם בין שיר טוב לשימוש מיומן בכלים מסויימים. המתאם הזה חזק, אבל לא חד משמעי, כיוון שישנם שירים שעל פי הכלים הם מחורבנים, אבל בכל זאת אנשים שונים מעידים עליהם שהם טובים ומרגשים. החריגה מהמתאם, אם אני מבין את טיעונך נכון, יכולה להתבסס על שני טיעונים: א. ישנו חריר מיסטי, שדרכו יכולים לחמוק שירים מסוימים ולרגש גם בלי להיות מותאמים לכלים כלל. כלומר, שירים הכתובים רע על פי כל הכלים העומדים לרשותנו, ובכל זאת הם טובים בזכות איזו איכות מיסטית. ב. השיפוט הוא פוסט-מודרניסטי ולכן אין כלל קריטריונים, אין טוב ואין רע. אם מישהו נהנה, סימן שזה טוב *עבורו*. בשני המקרים, אתה טוען שלפעמים יש קריטריונים ולפעמים אין ולא ברור מתי ולמה מי-הוא-מי. לדעתי, לשני הטיעונים הללו אין עמידה כלל. טעם אישי חשוב מכל לצורך קביעה ששיר מסויים יפה בעיני קורא מסוים. הוא חסר משמעות או משקל לחלוטין לצורך קביעה מהו שיר יפה. הטיעון שלך שיש שירים שנוגעים ללב ויש שירים שלא שקולה לטעמי לטענה שציור "הילד הבוכה" הוא או טוב או לא טוב, בהתאם למתבונן. כלומר, שהוא טוב ולא טוב בו זמנית. לדעתי, אי אפשר לקבל את הטיעון הזה. השגיאה שאתה מאבחן בדברי – אבחון המשורר כאפיגון עמיחי – דווקא מחזקת את הטיעון שלי, במובן זה שהיא מצביעה על האופן שבו איבחנתי את טיבו של השיר. בהקשר זה, ראשית אבחנתי לאיזה סוגה ספרותית שייך השיר, משום שמסוגה ספרותית זו משתמעים כללים מסויימים – שפה, עולם אלוסיבי, מבנה משקלי מסוים, וכדומה. נוסף על כך, המיון הסוגתי סייע לבטל את האפשרות שמדובר בשיר חדשני, שבאופן מסויים מקעקע את תקפות הכלים הקיימים ביחס אליו. אחרי שאבחנתי זאת, יכולתי לנסות לבדוק אם השיר נענה ותואם לכלי הסוגה. הקביעות שהוא לא תואם לא', ב', ג' או ד' היה ביסוס שעוגן בהקשר הסוגתי, לא באיזה מרחב שיפוט אבסטרקטי ומוחלט. אם לתמצת, טענתי שהוא מנסה לחקות את עמיחי (ואחרים) ועושה את זה רע. בצד, אין פסול באמירה שצריך לדלל את שורות חקייני אתגר קרת או מי שזה לא יהיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה את ההבדל בין התיאור שלך לתיאור של אלון את ההתפתחות של כלי המידה ה''אובייקטיבים'' לאיכות שירים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הכלים – מטאפורות, פואנטות, משקל, ואמצעים אמנותיים אחרים היו בשימוש זמן רב לפני שאפילו הנץ הרעיון של ביקורת איכות כלשהי". נו? ניסיתי לפענח מה חשבת שאני אמרתי, ונכשלתי. שוב: אנשים כתבו שירים, טובים, רעים, מתוחכמים, פשוטים, עם מטפורות, בלי מטפורות. קוראים עם נטיות ביקורתיות ניסו להבין את סוד השירה הטובה, והבחינו בתופעות מסויימות; האמפיריקה הזו לא היתה יכולה להתרחש בלי שהיה מובן ראשוני ל"טוב" ו"רע". גם את ההמשך - מצטער, לא הבנתי. אני טענתי שלפעמים יש קריטריונים ולפעמים אין? אתה טוען שאין זה נכון שיש שירים שנוגעים ללב ויש שירים שלא? מה? אני אנסה להסביר שוב. כל הכלים שאתה מזכיר הם חשובים, מעניינים, ואי אפשר היום לכתוב ולקרוא שירה בלי להתייחס אליהם באיזה אופן. כל מה שאני מנסה לטעון הוא שהכלים האלה צמחו מתוך תפיסות סובייקטיוויות (לא מיסטיות. למה מיסטיות?) של יופי. מנין אחרת הם יכולו לצמוח, אין לי מושג. אם זה עדיין לא ברור, אסיים בדוגמה קצת יותר מודרנית, אולי זה יהיה יותר ברור: אחד הכללים הפשוטים בצילום הוא חוק השלישים. (מרכז התמונה, לא טוב שיהיה באמצע, אלא בשליש הדרך גם לגובה וגם לרוחב). מאין בא זה? מישהו ניסח את הכלל הזה בטרם היות הצילום1? הפוך: קודם התחילו לצלם, אחר-כך שמו לב שיש תמונות מעולות וכאלה שלא, ומישהו הבחין ששלישים זה טוב. כיום, אם אתה מבקר תמונה, לגיטימי לגמרי לטעון שהתמונה חורגת מהכלל. כיוון שזה כלל מוצלח למדי, סביר שהתמונה אכן פגומה במידה זו או אחרת. אבל יש תמונות מצויינות שחורגות מהכלל הזה (לרוב - בהתרסה, כי הוא כה מקובל). המצויינות של תמונה כזו תנבע מגורמים אחרים, שאולי אתה יכול ואולי אתה לא יכול לתאר אותם במילים - ייתכן שפשוט אין מספיק היסטוריה וגוף ידע להשוואה. לגבי ההאשמות במיסטיקה, פוסט-מודרניזם, ו(בתגובה אחרת) הרמנויטיקה: ההכתרה של טיעונים בשמות-התואר האלה אינה מוסיפה דבר לדיון. דעותי על כל המושגים הללו גלויות למדי באייל, ואתה (ממש) לא בכיוון. אה, עוד דבר. אתה מתעלם בעקביות מהטענה שלי לגבי חוסר הרלוונטיות של החישוב שלך שהמשורר יודע שהשיר מדשדש. זו, אם אתה זוכר, היתה כל הנקודה שלי בנושא הפואנטה (לא השאלה אם פואנטה זה טוב, ואיך היא צריכה להיראות). אתה מקבל את הטענה? דוחה אותה? 1 כשאני חושב על זה עכשיו, יכול להיות שהכלל עתיק הרבה יותר, בהתייחסו לציור. אולי. אפשר להתעלם מזה לענייננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאי-ההבנה כאן נעוצה בכך שאני מדבר על קריטריונים של טיב ואיכות, ואילו אתה מדבר על קריטריונים ליופי. אלו שני דברים שיכולים להשיק, אך אינם מקבילים ולכן הניתוח שלי את טענותיך וניתוחך אתה את טענותיי מפספסים שניהם את הנקודה. הקריטריונים של טיב ואיכות עליהם אני מדבר הם סובייקטיביים באותה מידה שחושינו הם סובייקטיביים. אנחנו, כבני אנוש, נענים מבחינת תחושתנו לדברים מסוימים ואיננו נענים לדברים אחרים. כלומר, שהתגובות שלנו הן באופן חלקי לפחות תוצר של המבנה שלנו, ולא של איזו התפתחות שרירותית. כלומר, טענתי היא שקריטריונים כמו אלו שהתפתחו או בדומה להם היו מתפתחים בכל מקרה, לבטח ביחס ליצירה סיפורית כמו שירה או סיפורת (אתה מוזמן להראות לי שאני טועה, כמובן). ברור כי הכללים והקריטריונים נועדו שישברו אותם, אבל ביצירה מוצלחת השבירה אף פעם אינה דבר לעצמה, אלא משחק בהיענות האנושית לכללים. בהיעדרם או אם הם תוצר סובייקטיבי ולא ביטוי חיצוני של משהו אינטרינסי, הרי שקריטריונים שונים היו מתפתחים. הערה: הכלל לגבי צילום מבוסס נדמה לי על חתך הזהב (יחס של 1:0.61). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הם יכולים להשיק, בוודאי שאינם מקבילים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה נשמע מעניין (באמת), אבל אני לא בטוח שהבנתי. "הקריטריונים של טיב ואיכות עליהם אני מדבר הם סובייקטיביים באותה מידה שחושינו הם סובייקטיביים." אני לא מכיר מובן אחר לסובייקטיוויות, רק שהייתי מוסיף ל"חושינו" גם את הזיכרון. הדרך בה אנו נענים לדברים מסויימים אינה תלויה (מן הסתם) רק בחישה הרגעית, אלא גם בניסיון. "התגובות שלנו הן באופן חלקי לפחות תוצר של המבנה שלנו, ולא של איזו התפתחות שרירותית." את זה לא הבנתי. התגובות שלנו הן באופן שלם תוצר של המבנה שלנו, לא? איזו התפתחות שרירותית יכולה היתה לבוא כאן בחשבון? "קריטריונים כמו אלו שהתפתחו או בדומה להם היו מתפתחים בכל מקרה". גם פה אני מתקשה. למה כוונתך ב"בכל מקרה"? האם אתה צופה שקריטריונים אלה יפותחו גם ע"י לוויתנים מבקרי שירה? אני מניח שלא, כי התייחסת ל"מבנה שלנו" (של בני-האדם?). אבל אם אנו מוגבלים למבנה (המוח) האנושי הספציפי, לא נותר מקום לווריאציה, וודאי שהדרך-בה-דברים-התפתחו היא הדרך-בה-דברים-התפתחו. (כשאומרים "מכבי היתה מנצחת בכל מקרה, גם אם צסק"א היתה עולה לגמר", אנו מדמיינים עולם אלטרנטיבי בו חלק מהדברים נשארים כמו שהם היו, וחלק מהדברים משתנים. כשאתה משתמש כאן ב"בכל מקרה", אני לא מבין מה אתה מתיר לשנות, ומה להשאיר קבוע). "הכללים והקריטריונים נועדו שישברו אותם" לא הייתי מנסח זאת כך; הם נועדו לתאר ולאפיין. לשבור אותם זו ודאי דרך מעניינת (לפעמים קלה מדי) להיות מקורי. להמשך המשפט אני מסכים. לגבי צילום: אני חושב שחתך-הזהב זכה לתהילה קצת מוגזמת בתחום האסתטיקה, ולא שמעתי שחוק השלישים מתייחס אליו או נובע ממנו, אבל זה בהחלט ייתכן. מעשית, ההבדל כנראה דק מכדי להיות משמעותי (זה מתעגל דווקא ל-0.62, קרוב למדי ל-0.67). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |