בתשובה להאייל האלמוני, 23/05/05 21:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני אישית לא רואה כל בושה בבקשת כסף הן מהפקיד והן מהגביר, אז אני אתקשה להסביר למה אני אחוש בושה (הרי בהשוואות "רמת" הבושה עסקינן) אבל אני חושב שיש דבר מה רע בקיומם של אנשים שהרווח שלהם מותנה באומללותם של אחרים (לא באנשים עצמם, חס וחלילה, אלא בתפקיד שלהם). אני לא בטוח מאיפה נובעת ה"בושה" שעליה מדובר כאן, אבל לי נראה שהיא נובעת מכך שאתה מקבל משהו שאתה חש שאינו מגיע לך, או מכך שאתה נאלץ להודות בחולשה שלך (העובדה שאתה נזקק). במקרה הראשון, ה"בושה" במקרה של תמיכה מכספי מיסים גדולה יותר כי מדובר בכסף שנלקח בכפייה ולא ניתן מרצון (לזה אני מתייחס בהמשך), ואילו במקרה השני ברור שהרבה יותר מביש להודות בצרה שלך בפני מישהו שהצרה שלך היא הרווח שלו מאשר בפני מישהו שהצרה שלך היא הצרה שלו (שאם לא כן לא היה תורם). "הכספים שהיית מקבל אינם כספי גזל, אלא רק תחת הגדרה מסוימת" אני לא חושב שזו "ערבות הדדית", כפי שכתבתי ליונתן. אלו כספים שנלקחים מבעליהם בין אם הוא ירצה בכך ובין אם לא. אם תשלום מיסים היה וולנטרי, או ש"מנגנון הרווחה" היה מתפקד בתור פסאודו חברת ביטוח שמתנה קבלת סיוע בתשלומים אליו (אם וכאשר מקבל הסיוע מסוגל לכך), זה היה נשמע יותר כמו "ערבות הדדית" שאינה כוללת כפייה. "אני לא רואה הבדל עקרוני בין קבצן רחוב לבין אדם שנזקק לבתי תמחוי פרטיים" אוקיי. אז למה יש הבדל בין קבצן רחוב לבין אדם שנזקק לתמיכה מהמדינה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. חלק ניכר מהעורכי דין, הפסיכולוגים, הרופאים וכיו"ב מתפרנסים ממצוקותיהם של אחרים. האם כשאתה (אם בכלל) נזקק לאחד מהם, אתה מרגיש נודא? 2. הבושה נובעת בעיקר, לדעתי, מהודאה בחולשה. 3. מי שנזקק לסיועם של פקידים נשאר מנותק רגשית מאותה תחושה של "כפייה" או "גזל" כפי שאתה מגדיר אותם. מבחינתו, "המעניק" הוא המדינה, שממנה אינה גוזל דבר. נהפוך הוא: במקרים רבים הוא יכול להרגיש שממנה גם "מגיעה לו" תמיכה, משום שגם הוא "תרם" לה במובן מסוים: שירות צבאי, מסים וכו'. מי שנזקק לעומת זאת, לסיועם של גורמים פרטיים, לא מרגיש ש"הצרה שלו היאא הצרה שלהם" (מאיפה לקחת את זה?), אלא שהוא בא במגע ישיר עם אנשים שמתנשאים עליו - או שהוא, לפחות, עשוי לראות אותם כמתנשאים עליו. לגבי קבצן הרחוב - ראה את הדברים לעיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. כאמור בהודעה שאתה מגיב לה, לא. שוב, השאלה היא מה מביש "יותר". 2. יפה, אז החלק הרלוונטי בהודעה שלי הוא התחושה שהאדם שמולך מרוויח מהחולשה שבה אתה מודה. לטעמי זה יותר מביש מאשר התחושה שהאדם שמולך פועל מתוך רצון "טהור" לעזור (ושוב, אני לא רואה "בושה" באף אחד משני המקרים, אבל אי אפשר להתווכח עם מי שמרגיש את זה). 3. אני מבין. המטרה היא שהגוף התורם יהיה "ערטילאי" ככל הניתן, כי יש לבני אדם תחושה אינהרנטית שמי שנותן להם כסף מרצונו, אם יש לו פרצוף, "מתנשא" עליהם. די חבל לי שזה כך, אבל מה אפשר לעשות אם כך אנשים מרגישים. (באשר ל"הצרה שלו היא הצרה שלהם" - למה לדעתך מי שתורם לצדקה תורם לצדקה? האם זה כדי לזכות ביחסי ציבור, כדי להתנשא מעל לוזרים, או בגלל אמפתיה?) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. התגובה הקודמת שלך לא רלוונטית לעניין זה, כיוון ששם דיברת על קבלת כסף וכאן על עסקה מסוג אחר. אבל בסדר. אין לי מושג למה אנשים תורמים לצדקה, אבל כל האינטרסים שהצגת יכולים להיות כאן, כולל גם תחושת חובה (אצל דתיים, למשל), אלטרואיזם ועוד אלף ואחד דברים שלא חשבתי עליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יפה. אז תחיל את האמירה על ''הצרה שלך היא הצרה שלהם'' על אלו שתורמים מתוך אלטרואיזם ואמפתיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אזדקק לצדקה במסגרת השמרנות הרחומה, אבקש גם את עצתך לעניין זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באשר לאנשים שמתפרנסים ממצוקתם של אחרים - נניח שעשיר אחד מקים ארגון צדקה פרטי, כמיטב מסורת השוק החופשי, ושוכר כמה אנשי שטח שיעבדו בשכר בבדיקת צורכי הנזקקים ובמתן העזרה. אותם אנשי שטח מתפרנסים ממצוקתם של אחרים בדיוק כמו אנשי הביטוח הלאומי היום - האם לצורך הטיעון שלך יש הבדל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם מקבל התשלום ''חושב'' שהאיש שממנו הוא מקבל את הכסף הוא איש השטח הזה - אין שום הבדל. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |