בתשובה לewilde, 12/08/01 18:53
נגיסה בכיסו של עמיר פרץ 31923
כיוון שבפוליטיקה עסקינן, הרי שאנחנו אמורים לדבר על דברים שבאמת משפיעים ויש להם מדיניות ארוכת טווח. אם תניח שהפוליטיקאים הם עושי דברו של הציבור הרי שיש לך תיאוריה מוסרית מצויינת אבל תיאוריה דיסקריפטיבית בעייתית. באופן מפתיע הפוליטיקאים לא תמיד עושים מה שנראה לך כ"אינטרס הציבורי". אתה יכול לתלות זאת ב"טעות" או ב"אי הבנה", אני מסווג זאת אחרת. יתרה מזאת, הציבור הוא כל-כך לא עקבי בעמדותיו שבדרך כלל הפרשנות "מה הציבור רוצה?" תלויה בשאלה "מה שואל השאלה רוצה?" (רק שאת זה הוא לא מספר לנו). הציבור רצה שלום עם סוריה וחומוס בדמשק ואחרי חודשיים פתאום הציבור לא רוצה. כיוון שהפוליטיקאים מודעים להפכפכות הציבור הם משתמשים בדיבור ובאידאולוגיה כדי להסיט את הציבור לכיוונם.

אשר להצעותיך האחרות. כולן כוללות בתוכן את ההנחה שערפאת בכלל מעוניין להגיע לסיום הסכסוך. אבל מה אם לא? הוא לעולם לא יוותרץ מדוע לא לקחת מישהו אחר (חיידר עבד-אל שאפי למשל) במקומו? ומאחורי הגב של רבין? מאד חשוד בעיני, בלשון המעטה.

אשר לטיעונים הספציפיים: חילוני - לא רלוונטי. אפשר להיות (כמו שאמר מישהו על האירנים, כבר לא זוכר מי) פאנטי אבל פרגמטי. מודל ירדן - מצריך שערפאת בכלל ירצה בסיום הסכסוך. דמוקרטיזציה - אמרתי שאצל הפלשתינים, לא באש"ף. בכל מקרה גם דמוקרטיזציה אינה ערובה לסיום הסכסוך. אי-אפשר להשמיד את ישראל - נכון, זו לא המטרה, צריך לשמר את האזור כאזור סכסוך. שילוב ארגוני הסרוב - באותה תקופה אש"ף כבר התחייב שלא לעסוק בטרור (מאז 88 אם איני טועה).
נגיסה בכיסו של עמיר פרץ 31942
התשובה הזו שלך ממש לא מספקת.

הצעותי לא כוללות שערפת מעוניין בסיום הסיכסוך.
פרס חשב שכאשר יהיה לערפת מה להפסיד אפשר יהיה ללחוץ עליו. הוא הציע לו את משרת הדיקטטור של פלסטין. ללא ספק חלום רטוב של ערפת. מה רע במודל הירדני? מה לא סביר בזה?
לא כל אחד יכל להיות דיקטטור, אין ספק שדרושים לכך הרבה מאוד תכונות ייחודיות. הוא ידע שערפת מסוגל לעשות זאת, הוא הוכיח את עצמו, ערפת הגיע לראש הפרמידה והחזיק מעמד זמן רב, ערפת ידע כיצד להשיג שליטה בשטח, הוא עשה ביש"ע בדיוק מה שעשה בלבנון.

פרס לא רצה לקחת את חיידר עבד אל שאפי כי האדם הזה לא הוכיח את עצמו.
הסיבה היחידה שעולה על דעתי, שפרס היה אמור להעדיף דווקא אדם חלש יותר, היא הסיבה שפרס רצה דיקטטור בובה. אבל אז היה אמור להשאיר שליטה צבאית ישראלית בשטח, הסכם אוסלו, שאף להעביר לערפת את הנשק, עם כל המשתמע מכך, כבר בהתחלה.
למרות חולשתו הייחסית באותה תקופה, ערפת בהחלט נחשב לנציג הראשון של הפלסטינים. בכל העולם היו שגרירויות אש"ף, אש"ף-טוניס, וכך יכל היה להשיג שת"פ בינלאומי לכל המהלך הזה. וגם שת"פ מהרחוב הפלסטיני.

דמוקרטיזציה היא בהחלט ערובה לסיום הסיכסוך. יש לך דוגמא סותרת? דוגמא למלחמה בין מדינות דמוקרטיות?

מאחורי הגב של רבין? מה הבעיה? שום דבר לא השתנה מהבחינה הזו. רבין רצה את אשף-שטחים, ופרס רצה את ערפת, אלא מה, לא מהאנטרס של שמירת הסיכסוך, אלא מהאנטרס של סיומו של הסיכסוך מהטעמים שתיארתי למעלה.
וחוצמזה, אולי פרס לא פעל מאחורי גבו של רבין אלא דווקה שיתף פעולה, וכל המהלכים שבוצעו בשטחים היו כדי להרגיע את אנשי השטח, וליצור את הרושם שהמדיניות של יצחק שמיר עדיין בתוקף, עד להמלכתו הסופית של ערפת. אולי בגלל זה אוסלו היה כל כך סודי. מה שאמר רבין למחרת הראיון של פרס, נועד לצורך המטרה של הרגעת אנשי השטח, שכביכל רצה רבין ביקרם.

ככל שאנו מתקדמים, הדיון הזה נראה לי ספקולטיבי, אין לנו מספיק מידע לדעת מה היו כל הפעולות של רבין ופרס למשל, ולכאורה להסיק מכך את מטרותיהם האמיתיות *באופן פרטני*. ייתכן בהחלט שמה שקרה במציאות רחוק מאוד מכל זה.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים