בתשובה לidan, 19/11/05 22:11
''לא רוצה לשמוע'', ''מבחינתו הכל ברור'' 347472
idan היקר, הוא שאמרתי, אינך קורא בעיון. כתבתי אפריקה הדרומית ולמען הסר ספק,southern afrika . אז אל תייחס לי שהתכונתי לדרום אפריקה. המחקר עוסק בשש מדינות החלק הדרומי של אפריקה.
לא ענית לי האם קראת את הספר. אל פרומואים צריך להתייחס בזהירות. על פי מה שמוסבר שם -לא קראתי את הספר- המחקר עוסק בתהליכים דמוקרטיים פורמאליים -בחירות וכד'. בחירות הן רק חלק מדמוקרטיה. הן אינן מונעות את השחיתות העצומה שהופכת את הפלקט הדמוקרטי לפרסה. קדימה, תורך לקלל.
''לא רוצה לשמוע'', ''מבחינתו הכל ברור'' 347475
אתה רוצה מאמר שלם?
הנה בבקשה
לטובתך העתקתי את החלק הרלבנטי (על אפריקה)
Freed from the prism of the two superpowers' struggle for geopolitical dominance, and reeling from desperate fiscal crises, African countries began to liberate themselves. In February 1990 two seminal events launched a new wave of democratic transitions in Africa. In Benin, a coalition of forces in civil society, organized in a "sovereign national conference," claimed governing authority and launched a transition to democracy. In South Africa, the apartheid regime released Nelson Mandela from prison and launched a process of political dialogue and normalization that gave birth to democracy in 1994. When these two events occurred, there were only three democracies in Africa - the Gambia, Botswana, and Mauritius. But starting in 1990, Africa experienced a rolling tide of democratic change. Under heavy pressure from international donors as well as their own peoples, most African states by 1997 had at least legalized opposition parties, opened space in civil society, and held multiparty elections. Many of these openings were largely a facade, marred by continued repression and blatant rigging of the vote. But well over a dozen met the minimum conditions of democracy, and in several cases, long-ruling incumbent parties were defeated.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים