 |
יתכן שהמצב הוא כפי שאתה מתאר (הגם שזה סותר את הההכרזות הרשמיות של ה"מהפכה השיפוטית" מבית מדרשו של אהרון ברק: "הכל שפיט", "מלוא כל העולם משפט"). השאלה היא אם המצב המגוחך בו עוה"ד מאלצים את ממשלת ישראל לספק דלק לרשות הנוקטת בגלוי מדיניות טרוריסטית כנגדה, אינו בדיוק המצב בו צריך הבג"ץ להמנע מהתערבות.
יכולים השופטים והיועה"מ להיתמם עד מחר ולטמון את ראשם בספרי החוקים והסעיפים. אם ביה"מ יוצר מצב בו ממשלת ישראל יכולה לצאת לפעולה מזויינת בתוך הרצועה אך אינה יכולה להפעיל לחצים כלכליים ותודעתיים על תושבי הרצועה, אזי הוא באופן מעשי מעצב את פני מדיניות הבטחון של מדינת ישראל. ביה"מ דוחף בעצם את ממשלת ישראל למסלול של עימות צבאי עם החמאס ומסיט אותה מדרך שיכולה להוביל למו"מ איתו ו/או גיבוש מודוס ויונדי מולו. אני חושב שאפילו אליבא דאהרון ברק, עיצוב מדיניות הבטחון של ישראל אינו בתחום סמכותו של ביה"מ העליון.
הואקום ה"חללי" ומידת הישרות והתבונה של ממשלת ישראל מייצגת נאמנה את המידות האלו אצל אלו שבחרו אותה. זה בדיוק מה שניסיתי ללא הצלחה להסביר למר אנשלוביץ. הדמוקרטיה בנוייה על זכותם של האזרחים לקיים את חרותם הפוליטית ולקדם את מאוייהם וזכויותיהם ע"י בחירה חופשית של השלטון. באופן בלתי נמנע, בחירה זו תהיה בהתאם למידת ישרותם ותבונתם. המערכת השופטת צריכה ויכולה במידת מה לאזן ליקויי ישרות ותבונה בקולקטיב הבוחר. אך סמכות ויכולת זאת יש לה גבול ברור (של אי-שיפוטיות אני חושב) מכיון שבסופו של דבר גם השופטים נבחרים ושואבים את סמכותם מהסכמתו של הקולקטיב הבוחר.
ועוד הערה אחרונה, כל הדוגלים בפונדמנטליזם חוקתי מתעלמים מן העובדה שדמוקרטיות רבות וטובות (עם רשות שופטת ידועה להלל) מתקיימות ללא קונסטיטוציה. נדמה לי שגם מדינת ישראל היתה כזאת ואולי אף עודנה. זה בא לומר כי קונסטיטוציות, ספרי החוק והתקדימים המשפטיים הם מורה דרך ומורה נבוכים לשופטים ולעוה"ד אך עיקר פעולתם היא הפעולה הפרשנית של אותם החוקים. אחת האופציות החשובות ביותר של הסמכות הפרשנית היא ההכרה באי השיפוטיות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש