בתשובה לאביב י., 24/02/08 22:51
חבל על הדקות‏1 472347
אני חושבת שיש קצת בלבול במושגים. בשפה השגורה גם המטרה של האדם היא סיבה להתנהגותו. אז כדי להבהיר למה אני מתכוונת- אפריד בין מניעי פעולה המצויים בעתיד (מטרתיות), ומניעי פעולה המצויים בעבר-כשההווה הוא תוצאה הכרחית שלהם (סיבתיות).

הדוגמא הקלאסית להדגים את זה היא השאלה למה תינוק בוכה, האם בגלל שהוא רעב (סיבתי), או כדי להשיג אוכל (מטרתי). אפשר להבחין בין שתי האפשריות הללו במצבים בהם בכי לא מביא לו אוכל (או את אמא). זה ידוע (לא יודעת מקור מדעי..) שילדים להורים חרשים בוכים עם העוויות ובלי קול. גם ילדים בבתי חולים ומוסדות של פעם, לא היו בוכים כי זה לא הועיל להם.

אם מניעי התנהגות האדם מצויים בעתיד, הרי הוא יכול לשנות את מטרותיו, ובכך לשנות את מצבו (זה קל להגיד וקשה לעשות, כמובן. הרבה מהמטרות הללו מצויות בתת מודע ואנשים כלל לא יודעים עליהן) אבל בבסיס הגישה הזאת יש אופטימיות גדולה. מפני שבעבודה פסיכולוגית נכונה, (ובד"כ עם עזרה זמנית מאדם מומחה), אדם יכול לשנות את מצבו באופן מהותי.

ענישה היא פעולה שמטרה לשנות את התנהלות האדם בעתיד. ההשפעה של הענישה היא מטרתית: האדם שיודע שיענישו אותו (10 שנים בבית סוהר), על התנהגות מסויימת (גניבה מהבנק) וזה יביא אותו למצב שונה ממטרתו המקורית (לנסוע לקריביים לחופשה משגעת), לא יפרוץ לבנק.

לפי התאוריה המטרתית שום עונש אינו *מחייב* התנהלות מסויימת של האדם. אלא רק מהווה פקטור נוסף בתוך השיקולים שלו- המודעים והתת מודעים.
באופן אבסורדי, לפעמים ענישה דווקא מעודדת התנהגות לא רצויה. במקרה כזה, במיוחד אצל ילדים, חשוב להבין יותר לעומק מהי המטרה אותה הם משיגים בהתנהגות הלא רצויה ולפעול לפי ההבנה הזאת.
חבל על הדקות‏1 472351
(אני רק מנסה להבין)

אז העונש הפיזי הוא בעצם סוג של תקשורת (איום) באמצעות הדגמה?
חבל על הדקות‏1 472371
כל עונש- פיזי, כספי, רוחני או פסיכולוגי, הוא סוג של תקשורת- שהרי העונש שאנו מדברים עליו אינו הכרחי- במובן של כוויה אחרי הכנסת היד לאש- אלא תלוי ברצונו של אדם. מכאן שהעונש מהווה סוג של יחס בין רצונות של בני אדם.

האם זה "הדגמה"? אם אתה מתכוון שזה במובן של "ייראו וייראו" (בין אם כלפי הסביבה ובין אם כלפי האדם עצמו)- אז כן- במידה רבה. במקרים מסויימים יש בעונש גם מימד של הגנה מפני פגיעתו של העבריין.

אמנם יש גם מימד מסוים של "כפרה" בעונש. אבל זה נראה לי יותר עניין שבין האדם לבוראו, ולא עניין חברתי. כלומר אני לא חושבת שבעונשים שחברה, הורים, בוסים, מטילים- יש מימד "כפרתי" אמיתי, אלא זה בעיקר עניין של הרתעה מלעשות את המעשה הלא טוב.
חבל על הדקות‏1 472372
שאלה:
תינוק שנשברה לו היד בוכה בגלל שכואב לו (סיבתי) או בגלל שהוא רוצה שישימו לו גבס (מטרתי), ואם האחרון, מאיפה הוא יודע שיש דבר כזה "גבס", ולמה הוא ממשיך לבכות אחרי ששמו לו את הגבס?
חבל על הדקות‏1 472428
תשובה:
תינוק שנשברת לו היד בוכה כדי להפסיק את הכאב. הוא מפסיק לבכות כשהוא משיג את המטרה הזאת.
חבל על הדקות‏1 472434
אז לא הבנתי את ההבדל בין מטרתי לסיבתי. נראה לי שזה אותה הדבר. יש לך מבחן שיעזור לי לדעת עם הדרקון הורוד שבמרתף הוא סיבתי או מטרתי?
אני עונה לך ברצינות 472601
כבר כתבתי שאנחנו לא רגילים להפריד מבחינה לשונית בין המניעים הסיבתיים לבין המניעים המטרתיים. אגדיר שוב:

סיבה היא דבר שהתרחש בעבר של האדם, מטרה זה דבר שנמצא בעתיד.

הגישה הרפואית הרגילה היא סיבתית: נדבקת בוירוס אז אתה חולה. נכנס לך קוץ ברגל -אתה מפתח דלקת. יש תא שעבר מוטציות מסוימות אז מתפתח סרטן וכו'.
אם מיישמים את הגישה הזאת גם להתנהלות הנפשית של האדם אז כאשר יש הפרעה מסוג כלשהו מיד מחפשים את הסיבה לכך: האמא לא נשקה אותו מספיק, הוא סבל מדמות אב חלשה/חזקה מידי. האח הגדול האפיל עליו וכו'

מטרתיות היא שהאדם רוצה- במודע או בתת מודע- להגיע לסיטואציה מסויימת וההתנהלות הנפשית שלו (תקינה, או לא תקינה) מכוונת להביא אותו לשם, ללא קשר הכרחי עם אירועי העבר שלו.
למשל- אדם שרוצה לקבל אמפטיה והשתתפות בצער מהסביבה יתנהג כך שהוא יגיע לסיטואציה הזאת. אדם שרוצה לשלוט בכל פרט בחייו, יצמצם את מעגלי פעילותו למינימום. אדם שאינו מוכן לקחת אחריות על חייו, יביא עצמו למצב שהוא חייב להסמך על אחרים וכו'
(השאלה הגדולה היא כמובן, איך האדם בוחר לו את המטרות הללו. יש בעניין תאוריה שלמה שלא אכנס אליה עכשיו).

ההבדל העקרוני בין שתי השיטות היא במידת האמון באפשרות של אדם לשנות את מצבו. לפי הגישה הסיבתית היכולת לשנות מצב בעייתי נמוכה מאוד. אי אפשר לשנות את העבר, ואם האדם הוא תוצר הכרחי של העבר שלו, אז אין הרבה מה לעשות בעניין.

לפי הגישה המטרתית- האדם יכול לשנות את המטרות הלא מודעות שלו, הגורמות לו ל"שים רגל" לעצמו, על ידי העלאתן למודעותו ושינויין על ידי עבודה עצמית. בכך הוא יכול לשנות דפוסי התנהגות לא תקינים שגורמים לו לסבל.

הגישה המטרתית היא אמנם אופטימית, אבל גם מטילה הרבה אחריות על האדם. זה גורם להרבה התנגדות. כיוון שאחריות על עצמך ומצבך זה לא מצב נוח. יותר קל להאשים מישהו/משהו חיצוני לך.
תודה 472642
הבנתי את ההגדרה. אני לא חושב שהבעיה היא שאנחנו לא רגילים להבדיל, או שהלשון שלנו לא ארוכה מספיק. כשאני מחפש אוכל אני עושה את זה בגלל שאני רעב (סיבתי) ובשביל להשביע את רעבוני (מטרתי), כשהאוגר שלי מחפש אוכל הוא עושה את זה בגלל שהוא רעב (סיבתי) ובשביל להשביע את רעבונו (מטרתי), כשהנרקיס שלי מגדל שורשים הוא עושה את זה בגלל שהוא צריך מים (סיבתי) ובשביל להשיג מים (מטרתי), כשהספר שלי נופל לאדמה הוא עושה את זה בגלל שעזבתי אותו באוויר (סיבתי) ובגלל שהוא ''רוצה'' להגיע למטה (מטרתי). בקיצור, כל ''סיבה'' אפשר להציג כ''מטרה'' וכל ''מטרה'' אפשר להציג כ''סיבה'', בפיזיקה יש תיאור שלם של העולם כ''סיבתי'' (התיאור הניוטוני), ותיאור ''מטרתי'' (מכניקה אנליטית), ושניהם מקבילים לגמרי.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים