בתשובה לניצה, 28/02/08 1:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני חושבת שהתמקדות בתוצאות מעוותת את הפרספקטיבה החינוכית (שבסופו של דבר קשורה בסך הכל ליחסים בין אדם לחברו). (לא יכולה לפרט כרגע). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תהליך חינוכי הוא בסופו של דבר תהליך עם מטרה ברורה. תינוק שנכנס לתהליך כשהוא פוטציאל בלבד, צריך להגיע בסיומו למצב בו הוא אדם אחראי למעשיו, מסוגל להתמודד עם קשרים חברתיים וזוגיים, בעל יכולת אבחנה בין טוב לרע, ומסוגל להתפרנס. לכן, לדעתי, זו הפרספקטיבה הנכונה לבחון בה את התהליך. זה נכון שהתהליך החינוכי הוא חוויה אדירה, שיכולה למלא את ההורה באושר רב. אבל זה בעצם הבונוס. אם התוצאה לא טובה גם התהליך מתקלקל. מה שאני מנסה להסביר הוא שאין קשר בין החיוביות/שליליות של גידול וחינוך הילדים לבין זה שההורים נוקטים באמצעים פיזיים בתהליך. זה גם כלל לא מעיד על האושר ששני הצדדים מפיקים ממנו. אני מכירה אנשים שחווים את גידול וחינוך ילדיהם כסיוט, על אף האהבה הגדולה אליהם ועל אף שהם מעולם לא הרימו עליהם יד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא התכוונתי כלל לומר שלחינוך אין מטרות (חלילה). התכוונתי לומר שבחינה של פרקטיקות חינוכיות *רק* או *בעיקר* בפרספקטיבה של התוצאות האפשריות שלהן, מונעת מאתנו לעתים לשקול אותן באמת המידה הפשוטה והמתבקשת של יחסי אנוש. באמת המידה הזו הייתי שואלת את עצמי לכמה מאהוביי וקרוביי הבוגרים אני חושבת להרביץ לטובתם. אם התשובה היא אפס, לא ארביץ גם לילד כמדיניות. כשל נוסף בגישה שאת מציגה - מבחן התוצאה ההפוך ("כולם יצאו בסדר"). יש אנשים רבים מספור, ביניהם מנהיגים ויוצרים בעלי שם ושיעור קומה, שבילו את ילדותם בתנאים איומים, בהתעללות פיזית או בחסך רגשי גדול מאוד. זה לא מנע מהם להפוך לאנשים שהם היום, נערצים ומעניקי השראה לעולם. האם המסקנה שלי מזה היא שאפשר להתעלל ולהרביץ, וזה לא נורא - כי הנה, גם בטהובן וטריפו יצאו בסדר? לא, זו נחמה פאתטית למדי. אני שוב חוזרת לאמת המידה של ההווה כדי להבין מיידית "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". אגב, המונח "אמצעים פיזיים" מכובס למשעי. אזכיר כי את מדברת על מכות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק משמעותי בחינוך ילדים הוא הצורך (נראה לי שהיום אין הרבה חולקים על כך) בהצבת גבולות. (מה שאת לא עושה, אני מקווה, ביחסים שלך עם חברייך הבוגרים). ההתנגדות שיש לך ולאחרים כאן לשימוש באמצעים פיזיים בחינוך ילדים, היא בלבול בין אלימות במובן השגור שלה, לבין הכאת ילד למטרת חינוכו. זה כמו לומר שמנתח פלאסטי ואיש מאפיה נוקטים באותן שיטות, משום ששניהם חותכים ל''פאציינטים'' שלהם את הפנים. טכנית זה באמת דומה, אבל אין שום דמיון בינהם בכוונה, ביחס, ובמטרה של הפעולה שלהם. בגלל הבלבול הזה אני משתדלת להשתמש במונחים שונים מאלו המשמשים לתיאור פעולות של אנשי מאפיה.... מבחן התוצאה הוא הכרחי, אבל לא מספיק לבחינת שיטת חינוך. יש מספר (קטן) של עקרונות יסוד, שאם הם נשמרים הרי הילד יצא טוב (בדרך כלל). הרעיון של ''לחיות בכיף'', למשל, לא נכלל בין עקרונות אלו- לכן גם בטהובן וטריפו יכלו לצאת בסדר על אף ילדותם הקשה.זה כמובן לא גורם להמלצה על הילדות שלהם כילדות לדוגמא. אני, וסביר להניח שגם את, כן רוצות לחיות בכיף, ליהנות מגידול הילדים ולהשתדל שגם הם ייהנו מילדותם וחייהם. כל עוד יישמרו עקרונות היסוד, הרי כל אחת מאיתנו יכולה לתפור את השיטה שלה לפי ראות עיניה והכל יהיה בסדר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאין הגיע הרעיון של "לחיות בכייף"? איש קש שבנית? התפישה שלי לגבי חינוך נאות קשורה יותר בלאפשר לילד לשמור על תחושת שלמות פנימית, שאינה באה על חשבון תפקוד נאות בחברה. הבנתי את ההפרדה שאת מבצעת בפסקה הראשונה, ואני שוב טוענת שהיא שגויה. בעיניי, אלימות כלפי ילדים, הכאת ילדים או איך שלא תקראי לזה, נובעת בעיקר מחוסר אונים (תסכול, כעס ומרירות על התנהגותם, שההורה חווה כפוגעת בו אישית) ומחוסר בארגז כלים רגשי (אין להורה שום רעיון אחר לגבי איך לחנך אותם). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בעצמי רוצה לחיות בכיף (גם). לדעתי, "להנות מהחיים" זה ממש לא סותר את "לחיות נכון". (תקראי את התגובה שלי שוב, עם גישה חיובית ולא מתגוננת). שלמותו פנימית של הילד קשורה בעיקר בשלמות של הוריו עם דרך חינוכו. אין איזה מתכון אבסולוטי ליצירת "שלמות פנימית". לכן עם אמצעים פיזיים ובלעדיהם, ניתן לאפשר לילד ליצור שלמות פנימית (לעומת זאת, ביקורת סביבתית וכתוצאה מכך חוסר ביטחון של הורים בדרך חינוך ילדיהם, יכול גם יכול לפגוע בזה). הכאת ילדים כאמצעי חינוכי * אינה* "נובעת בעיקר מחוסר אונים (תסכול, כעס ומרירות על התנהגותם, שההורה חווה כפוגעת בו אישית) ומחוסר בארגז כלים רגשי (אין להורה שום רעיון אחר לגבי איך לחנך אותם)." יתכן שבחברה בה ההכאה נחשבת לדבר נורא, אז הורים מגיעים לכך במצב שאת מתארת, אבל בסביבה בה זו נורמה מקובלת זה קורה בדיוק מתוך אותו מצב נפשי בו ההורה אומר לילד באופן חד משמעי: "תכנס לחדר שלך ותחשוב טוב על מה שעשית!" יש סיבות למה להעדיף את האמצעים הפיזיים על פני אמצעים אחרים- (בקצרה: זה ישיר, קצר טווח, חד משמעי, "נקי" מבחינת הפרשנות הפסיכולוגית שלו וחשוף פחות למניפולציות היכולות להפוך את שיטת הענישה לבומרנג). זה לאו דווקא ממחסור ברעיונות אחרים. (אגב, מותר גם לאנשים לא יצירתיים להיות הורים...) (בהמשך ל"חיים בכיף" אני יוצאת לכמה ימים לכנס מדעי עם כיף, בים המלח, אז לא אהיה מחוברת..) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסיעה טובה, וכרגיל נסכים שלא להסכים. רק מילה לגבי "ניקיון" פסיכולוגי - מדוע צעקות רמות של האמא, טכניקות הפחדה שיטתית ("אם לא תאכל יבוא שוטר") או אילוץ הילד ל"פסק זמן" של 5 דקות בחדר אחר, אינם "נקיים" פסיכולוגית, ומכות כן? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |