בתשובה לניצה, 28/02/08 1:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
(לא חשבתי שאצליח לשנות את דעתך אך קיוויתי שתהיי מוכנה לשקול מחדש את הערך של חינוך עם/בלי הכאה לאור עדותי) השיפוט של הסביבה והתערבותה יכולים להועיל או להזיק. בעיני מבורכת העובדה שמעורבות זו ככלל הפחיתה את שכיחות ההכאה והפכה אותה לחריגה. בקשר להאשמת ההורים אני מסכימה איתך והיום קיימת מגמה בטיפול המפסיקה להתמקד באשמה (ממילא כוונת ההורים ברוב המוחלט אינה רעה, לכן אין מה לדבר על אשמה אלא אולי על אחריות מסויימת) ולהתמקד בשינוי האפשרי בהווה. יש היום שיטות טיפוליות המתמקדות בתקשורת שונה בין הורה לילד המטופל והמוקד הוא בהבראת היחסים. גם במקרה שלי ההתמקדות בתחילת הטיפולים באשמת ההורים, בעיקר אמי, גרמה הרבה מאד נזק למשפחתי וחייבה טיפול גם בנזק הזה. אם בתה של חברתך מטופלת על ידי מי שמתמקד בהאשמתה ולא בתקשורת הווית בריאה יותר ביניהן, קשה לי לראות את הטוב שיצמח מכך, אני הייתי מחפשת משהו אחר. (גם את אמי מעכו לגמרי בטיפול הראשון וכדי לשקם את הקשר נדרשו שנים רבות והשיקום לא מושלם). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמחה לשמוע על השינוי בגישה כלפי ההורים. כנראה שגם הפסיכולוגים הבינו שכדי לפתור את הבעיות לא צריך לחפש מי אשם(את הסיבה), אלא לבדוק איך מתקנים מהמצב הקיים והלאה. (יועצת משפחתית שאני מכירה אומרת שהיסוד המוצק ביותר לבריאות נפשית של אדם הוא יחסים טובים עם ההורים- בלי קשר למי הם ומה הם. היא טוענת שהיחס של הילד כלפי ההורה צריך להיות מקבל ולא שיפוטי. לכן זה הנושא הראשון שהיא עובדת עליו. זה גם מאפשר לאדם לקבל את עצמו, משום שבעומק העניין אדם רואה את עצמו כהמשך של הוריו, ומשליך מיחסו אליהם גם את יחסו לעצמו) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |