בתשובה לתשע נשמות, 14/10/09 22:12
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527441
את התלונות נא להפנות לקב''ה ששם את שתי העיינים שלנו זו לצד זו במקום זו מעל זו. צורת המסך רק מנסה להתאים לצורתו של שדה הראיה, כך שתוכל לראות את כולו בלי להזיז שריר.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527442
ובהתאם - אנחנו גם קוראים וכותבים מימין לשמאל בעברית ומשמאל לימין בשפות הנפוצות האחרות בתרבותנו. אפילו סינית כותבים לרוב במאוזן. כך שמסכים רחבים הם אופטימליים.

ואם זה לא מוצא חן בעיניך, כבר כמה שנים שקל מאד למצוא מסכים מסתובבים כמו אלה:
(אני מכיר דווקא דגם של LG, אבל לא מצאתי תמונה טובה).
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527443
אני לא יודע מי זה הקב"ה הזה. עלי מקובלת עדותו של המר"ן דונלד קנות' שבחוכמתו כי רבה דאג שבדף יהיו שוליים רחבים. אם השורה רחבה מדי, מאבדים את ההקשר כשחוזרים לשורה הבאה.

מכיוון שאי־אפשר להוסיף יותר מדי לרוחב, צריך להוסיף שורות נוספות לגובה.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527444
טורים?
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527471
לא-לא-לא. אתה טועה כאן. ראשית, לעובדה שהעיניים ממוקמות זו לצד זו אין דבר וחצי דבר עם נוחות הקריאה במסך רחב. הרי אתה לא קורא במקביל בשתי העיניים; אתה ממקד את שתיהן בנקודה אחת, קטנה בהרבה מגודלו של כל מסך (טוב, חוץ מזה של הנוקיה 5110 הישן שלי), ואז אתה סורק את השטח בקפיצות קטנות (סקאדות בלעז). אפשר לטעון שמבחינת הבקרה של המוח על העיניים אפילו נוח לו יותר לסרוק במאונך, כיוון שבסריקה במאוזן הוא צריך לפצות על הפרלאקסה שנוצרת בין העיניים ולכן להזיז אותן בקצב שונה, בעוד במאונך הוא פשוט מניע אותן במקביל. אולי אתה צודק מבחינות אחרות - יותר נוח לנו לסובב את הצוואר ימינה ושמאלה מאשר להרים ולהוריד את הראש, למשל. אבל כל זה די שולי, כיוון שהטעות הבסיסית היא ההנחה שהמניע לשינוי בשוק הוא השאיפה לנוחות השימוש. האמת היא אחרת: המניע היה האינטרס של היצרנים. כדי להסביר את זה נלך טיפה אחורה.

בעידן האנלוגי היו שלושה יחסים שונים בין גובה לרוחב (יש מלה בעברית ל-Aspect Ratio?). בצילום רגיל השתמשו ביחס 3:2 (כמו בתמונות 15X10 סטנדרטיות). בטלויזיה השתמשו ביחס 4:3, ואילו בקולנוע ביחס 16:9. היו לזה סיבות טובות. הטלויזיה זכתה ביחס הקרוב ביותר ל-‏1:1 משום שהיא פעלה בטכנולוגיה של CRT. הטכנולוגיה הזו מתקשה להתמודד עם הבדלים גדולים בין המרחקים של מנורת המסך מנקודות שונות במסך. אילו היא היתה פועלת ביחס רחב כמו של הקולנוע היית מקבל פינות חשוכות או מרכז תמונה בוהק. הקולנוע היה פטור מהבעיה הזו, ואופי הסרטים שמצולמים בו כולל יותר סצנות שמתרחשות במרחב פתוח (שבו יש יתרון גדול ליחס רחב) מאשר הטלויזיה. אפשר לחשוב גם על כמה סיבות טכניות שהביאו את הקולנוע להעדיף את היחס הרחב אבל נסתפק בזה.

כאשר נולדו המחשבים גם הם השתמשו בטכנולוגיה של CRT, ומבחינת היצרנים הדבר הטבעי ביותר היה לספק מסכים שפועלים באותו יחס; המבנה מוכר וידוע, קווי היצור דומים מאד והתוצאה הסופית היא תכנון קל ורווחיות גבוהה יותר. לימים, כאשר התחילו המצלמות הדיגיטליות לצאת לשוק, הן אימצו את היחס של המסכים ולא את היחס של מצלמות הפילם (להוציא מצלמות ה-DSLR, שעד היום נדבקות למבנה המיושן של מצלמות הפילם וגם לפורמט שלהן). סיבה טבעית אחת לכך היתה העובדה שרובן הגדול של התמונות המצולמות במצלמה דיגיטלית מוצגות על המסך ולעולם אינן מודפסות; סיבה אחרת היתה העובדה שבמרוץ אחר המגה-פיקסלים ניתן להפיק יותר מגה-פיקסלים מיחס הקרוב ל-‏1:1 מאשר מיחס רחב יותר בגודל נתון של מצלמה ועדשה. העובדה המצערת שחנויות הצילום שמרו אמונים ליחס של הפילם הביאה לכך שעד עצם היום הזה, כאשר אתה מדפיס תמונה דיגיטלית בפוטו אתה צריך לבחור בין חיתוך הקצוות לבין תמונה שאינה מכסה את כל הנייר.

וכאן אנחנו מגיעים סוף סוף למצב של ימינו. בעשור האחרון התרחשו מספר שינויים שיווקיים וטכנולוגיים שהביאו להעדפה של היחס הרחב. ראשית, הפצה של סרטים בפורמט רחב ב-DVD וברשת הביאה לדרישה מצד צרכנים למסכים שיוכלו להציג את הסרטים האלה באופן מלא; למעשה, היא יצרה שוק חדש שלם - שוק הקולנוע הביתי. שנית, בין היצרנים התפתח מרוץ אחר האינצ'ים באלכסון של המסך. כאן הדברים פשוטים: אורך מסוים של האלכסון ביחס של 16:9 דורש רק 90% משטח המסך שנחוץ כדי להשיג אותו אלכסון ביחס של 4:3. כאשר המרכיב העיקרי של היצור שלך הוא יריעות LCD והשוק תחרותי, הפרש של עשרה אחוז בכמות הנדרשת עשוי להיות ההבדל בין רווח להפסד. שינוי שלישי הוא המעבר לטכנולוגית LCD. אם ב-CRT הבעיה היתה הטיפול בשוליים של המסך, הרי ב-LCD הבעיה היא הטיפול במרכז שלו - כיצד להאיר אותו, כיצד לחווט את הבקרה על הפיקסלים שבמרכז וכו'. במצב כזה, ככל שאתה יכול לצמצם את המרחק בין השוליים למרכז מצבך טוב יותר - ושוב, התוצאה היא העדפה של מסך רחב. לכל זה אין קשר לנוחות הצרכנים; מי שצופה בעיקר בשידורי טלויזיה רגילים על המסך הרחב צריך לסבול מעיוות של התמונה או להציג אותה רק על חלק משטח המסך שקנה במיטב כספו, אבל אין לו הרבה ברירות. מי שמציג את התמונות שצילם או גולש באינטרנט לא נהנה מהמסך הרחב שלו. אני העברתי את ה- Task Bar של חלונות לצד של המסך במקום התחתית שלו כדי להרויח עוד כמה פיקסלים אנכיים (בנייד הנוכחי שלי יש הרבה יותר פיקסלים אופקיים מאשר בקודמו, אבל פחות אנכיים). כותבי דפדפנים שוברים את הראש למצוא מודל שימוש נוח שיאפשר להם להעביר את סרגל הטאבים לצד הדפדפן במקום לראשו - כל אלה סממנים של חוסר התחשבות בנוחיות הצרכן.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527485
סיפרת המון סיפורים יפים ומעניינים, ובכל זאת, הסיבה שגם הטלויזיה וגם מסך הקולנוע הם יותר רחבים מאשר גבוהים היא שזו צורת שדה הראיה שלנו. כל השאר פשוט לא רלוונטי.

כמו כן, סיבוב הצוואר לעומת הרמת והורדת הראש זה באמת לא כזה חשוב. לעומת זה תבדוק כמה אתה מסוגל להרים ולהוריד את העין עצמה לעומת כמה ניתן להזיזה ימינה ושמאלה.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527801
לא. הסיבה שהטלויזיה והקולנוע רחבים יותר מאשר גבוהים היא שהסצנות המצולמות בהם רחבות יותר מאשר גבוהות. בעולם ההתרחשות האנושי כמעט לא קורה שום דבר מעניין מעל גובה של שני מטר. אין טעם לשדר בטלויזיה פריימים שכל המחצית העליונה שלהם תהיה תקרת האולפן, למשל. אם אתה בוחן אמצעים ויזואליים אחרים תראה מצב אחר. ספרים למשל הם אמצעי שהיו לו מאות שנים לפתח את הממשק שלו תחת אילוצים טכניים מעטים יחסית - ולא תמצא כמעט ספרים רחבים ונמוכים, אפילו כשמדובר בספרי תמונות. הסתכל על עתון יומי (ועל המעבר של העתונות בשנים האחרונות מפורמט ברודשיט לפורמט טבלואיד). אתה יודע מה? תסתכל על חלונות (בקיר, לא במחשב): חלון רחב ונמוך גורם לאנשים תחושה רעה והם מוכנים לקבל אותו רק כשמדובר בחרך ירי; חלונות סטנדרטיים הם גבוהים וצרים.

הנקודה המרכזית שניסיתי להבהיר היא שהמעבר למסכים רחבים נבע משילוב של גורמים טכניים ושיווקיים ולא מנסיון להיטיב עם הצרכן - נהפוך הוא, לפחות מבחינת משתמש המחשב הממוצע מדובר בהרעת תנאים.

תחום ההסטה של העין אינו רלבנטי כיוון שאנחנו נוטים להטות את ראשינו (ו/או את הספר/מסך) כך שהעין תהיה קרובה מאד למרכז התחום שלה. סטיה משמעותית (גם לימין ולשמאל) גורמת לנו אי-נוחות ואנחנו ממהרים לתקן זאת בהסטת הראש.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527806
הפוך גוטה, הפוך. אין טעם ליצור אולפן עם תקרה גבוהה והתרחשות בגובה גדול כי זה יקרה פשוט מחוץ לשדה הראיה של הצופים.
סביר להניח ששדה הראיה שלנו התפתח כך שיקיף את ההתרחשויות המעניינות, שמן הסתם, לפני מיליון שנים קרו בגובה נמוך יחסית. כיום שדה הראיה מגביל את ההתרחשויות שאנחנו צופים בהן.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527816
ברור שהתפתחנו כדי להקיף את ההתרחשויות המעניינות. ברור גם שכל עוד אנחנו לא מסוגלים לעוף ויצורים מעופפים לא מסוגלים לתקוף אותנו הן קורות בגובה של עד שני מטר. הגבולות של שדה הראיה של העין הם אכן קצת יותר רחבים זוויתית מאשר גבוהים (160 מעלות לעומת 135), אבל כל זה לא רלבנטי; כאשר אתה צופה בטלויזיה היא תופשת רק חלק קטן משדה הראיה של העין, והעין מתמקדת רק בחלק קטן מהטלויזיה. בסופו של דבר אנחנו מתמקדים באיזור שגודלו כשתיים-שלוש מעלות - והאיזור הזה הוא עגול.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527566
תודה, הסברת הרבה דברים שתהיתי לגביהם.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527578
<להוציא מצלמות ה-DSLR, שעד היום נדבקות למבנה המיושן של מצלמות הפילם וגם לפורמט שלהן

מיושן באיזה מובן?
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527803
מיושן במובן זה שהמבנה הוותיק עם הפריזמה שיושבת לפני הסרט/חיישן וקופצת ברגע הצילום לא נחוץ, מוסיף סיבוך מכני ובעיות אמינות ומונע מהמצלמות האלה ליהנות מחלק מהיתרונות שיש למצלמות שמקבלות את התמונה מהחיישן ומציגות אותה על LCD (צילום וידאו, תצוגה של התמונה כפי שתתקבל מבחינת איזון צבע ותאורה, הצגת היסטוגרמה והתרעה על אזורים שחורים/שרופים, העלאת רמת הבהירות של התצוגה בצילום בתנאי חושך ועוד). כמו כן, הוא מונע הקטנה של העדשות כיוון שהמרחק בינן לבין החיישן חייב להיות גדול מספיק כדי למקם את הפריזמה. הפורמט החדש של Micro Four Thirds שמקדמות אולימפוס ופנסוניק מנסה להציע מצלמה עם עדשות מתחלפות וללא פריזמה - מעניין לראות אם זה יתפוס מספיק בשוק כדי לנגוס בפלח התחתון של ה-DSLR לפחות.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527825
Ah, I didn't realize you were talking about this, I thought you were referring to format (3:2).
of course, the main reason for the slow transition to formats like the micro four thirds is that the current electronic viewfinders (lcd screen) are still way worse than optical pentaprism viewfinder. Even so, most modern DSLR have live view and can capture movies (in a couple of months I hope to own one of these too).

(nitpicking: it's not the prism, but the mirror that jumps with the shutter)
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 528817
ה-EVF כבר אינו הרבה יותר גרוע מהעינית; יש היום EVF-ים ובוודאי מסכים אחוריים שמאפשרים רזולוציה לא פחות טובה ממה שהעין יכולה להשיג מעינית, בנוסף לשלל יתרונות אחרים (העינית לא יודעת להגביר אור בחושך או להגדיל את מרכז התמונה כשאתה מנסה לבצע מיקוד ידני, ועוד שלל יתרונות שתארתי קודם). לגבי ה-Live View והוידאו ב-DSLR, עם כל הכבוד, המצלמות האלה רק עכשיו מתחילות להגיע למה שמצלמות קומפקטיות שעולות עשירית מהן נתנו כבר לפני שנים - ואילו במהלך השנים האלה היצרנים היו משקיעים את המאמצים שלהם ביצירת EVF-ים טובים יותר הם היו יכולים להיות היום במקום הרבה יותר מתקדם.

הענין, לטעמי, הוא אחר - ושוב מעורבים בו שמרנות טכנית ושמרנות שיווקית (אם כי הפעם מדובר בהעדפה של הלקוחות ולאו דווקא בנוחות של היצרנים). צד אחד של הענין הוא השמרנות הטכנית, או אם תרצה ההכרח לשמור על רציפות - "תאימות לאחור" בעגה המחשבית. מצלמת DSLR אינה בעצם מצלמה - היא "גוף"; צריך לחבר אליה עדשה כדי שיחד הן תהווינה מצלמה. הלקוחות של המצלמות האלה הם אנשים שמחליפים את הגופים בתדירות הרבה יותר גבוהה משהם מחליפים עדשות (בדרך כלל הם מוסיפים עדשות, לא מחליפים אותן אם הם לא מוכרחים). העדשות האלה הן גם מה שמשמר את הנאמנות שלהם ליצרן - אם יש לך אוסף עדשות של ניקון לעולם לא תקנה קאנון, ולהפך. היצרן חייב להציע להם מצלמות שיתאימו לעדשות שבבעלותם. הם כבר הוכו מכה קשה בכך שהגופים הזולים יותר כוללים חיישנים קטנים יותר מגודלו של נגטיב ולכן מפיקים אורך מוקד שונה מאותן עדשות. סילוק המראה והפריזמה הם שינוי ארכיטקטוני גדול בהרבה, וסביר להניח שהוא היה מקשה מאד על שילוב עם עדשות קיימות. זו בעיה אחת.

בעיה שניה היא השמרנות של קהל היעד. הלקוחות של ה-DSLR (לפחות בשנים הראשונות, כשמחיריהן היו גבוהים יותר) הם בדרך כלל צלמים מקצועיים או חצי-מקצועיים או חובבנים שרופים. האנשים האלה נוטים לתפישה שמרנית יותר של מהו צילום ומהו מקומו בתרבות ובמערכת העיסוקים שלהם עצמם. הלקוח של המצלמה הקומפקטית רוצה מקסימום תכונות במינימום מחיר, ומבחינתו כל מאפיין שתצליח לדחוס פנימה רק הופך את החבילה לטובה יותר. הלקוח של ה-DSLR תופש את עצמו כצלם - והמהות של המושג הזה נתפשת אצלו בדרך כלל באופן די שמרני. כך למשל אני מכיר צלמים מקצועיים שמתעקשים שכל תמונה שהם יצלמו תנצל בדיוק את מלוא הפריים, ונזכרים בגעגועים בתמונות שהם הציגו בתערוכות שבהן הדרישה היתה לראות גם את הזיזים של הפילם כדי לוודא שזה בדיוק מה שנעשה; שלא מוכנים להתבונן בתמונות שמישהו צילם עד שהוא מדפיס אותן, כי לצפות בהן על מסך של מחשב פשוט לא נראה להם הולם. יש לי חבר טוב, צלם כמובן, שמתלהב כמו ילד מעוד תמונה וחצי לשניה בצילום רציף בקאנון החדשה - אבל אם תשאל אותו על וידאו במצלמה הזו הוא ימשוך בתפיו ויתהה למה לכל הרוחות זה נחוץ (זה עוד טוב, יש כאלה שיביטו בך בגועל שמבהיר את דעתם החדשה עליך בעקבות השאלה). לקהל הזה חשובה חווית הצילום עצמה: האופן בו אתה משתמש במצלמה והתחושות שאתה מקבל ממנה, ושוב - היא חשובה לו באופן שמרני. הוא לא מעונין באפשרויות החדשות ש-EVF יפתח בפניו אלא בלהרגיש שהוא רואה ממש בעין את מושא הצילום שלו: EVF זה "מלאכותי", עינית זה "אמיתי". קצת מזכיר את מה שהיית יכול לקרוא פעם במגזיני רכב, בתקופה שהגיר האוטומטי התחיל להשתלט על השוק הישראלי. אני מבין היטב את התחושה הזו. אני מתגעגע לגיר הידני ונהנה ממנו כשמזדמן לי לנהוג ברכב שמצויד בכזה. אני מוציא מדי פעם מהמגירה את הפנטאקס הישנה שלי (שנולדה רק שנה אחרי), פותח את נרתיק העור הכבד, "מותח" את האין-פילם ומצלם על ריק רק כדי לשמוע ולהרגיש את הקליק ולראות את הקפיצה הקטנה בעינית. זה נותן הרגשה חושנית ממש ששום מצלמה היום, קומפקטית או DSLR, לא מסוגלת לתת - גם אם יצרן המצלמה שלי היום איפשר לי לבחור בין הקלטות של צליל משלושה דגמים שונים שלו משנות החמישים והששים. אבל אני יודע היטב שהמצלמה שיש לי היום נותנת לי כוח שהפנטאקס הישנה הזו לא היתה מסוגלת לעולם לתת, במאמץ הרבה יותר נמוך מזה שהיא דרשה באותן תקופות שבהן הסתובבתי בעולם עם הקילוגרמים של האלומיניום והזכוכית. הלקוחות של ה-DSLR מוכנים עדיין להשקיע חלק גדול מהמאמץ הזה, במובן מסוים הם נהנים ממנו - בלי זה הם לא ירגישו "אמיתיים" מספיק.

כמובן, אתה צודק לגבי המראה והפריזמה.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 528823
עכשיו מכשחשפת את זהותך כפנטאקסאי (לשעבר?) אולי תהיה מעונין שאקל מעט מעומס העדשות הישנות שבוודאי יש לך בשפע?

(ברצינות, ותמורת תשלום נאות, שלח מייל)
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 528882
תודה על ההצעה. אני כבר מזמן לא פנטאקסאי - נטשתי את המצלמה ההיא עוד בעידן הפילם, אבל אין לי כזה שפע של עדשות - בסך הכל שתיים לפנטאקס, ועל אלה אני מתכוון לשמור מטעמי נוסטלגיה. אני בטוח שתוכל למצוא עדשות טובות לא פחות בפורום של D-SPOT או של יוגנד. בכל אופן, שוב תודה.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527595
aspect ratio - אם אתה רוצה לייסד בזאת מונח עברי, הייתי הולך על המלה שלרוב היא הכי מוצלחת כתרגום ל"אספקט" הלא טכני: "יחס היבט".
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527721
האקדמיה בטח תעדיף ''יחס חוזי'' (חוזי במלעיל, כמובן).
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527592
זה ממש לא עניין לראות את כולו בלי להזיז שריר. גם שריר העין זקוק להתעמלות קבועה.
אולי גם בזבזנו טרדות ויגיעות, אך טוב שהיינו בשוק המציאות 527609
אז תקרא ספר.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים