 |
לגבי המשפט הראשון - אני חושב שהוא מציע יותר מאשר לאהוב את העבודה. הוא טוען ששינוי הגישה לעבודה עשוי לשנות את תוכנה ואת הסיפוק שאנו שואבים ממנה.
מניסיוני, זה אכן אפשרי במקרים רבים, גם אם לא בכולם - אני מכיר אנשים שבכח אישיותם יצקו תוכן מעורר קנאה לתפקיד שקודם לכן נחשב למשמים, מה שהפך אותו למבוקש. אבל גם מקרים הפוכים, בהם אנשים שהגיעו לתפקיד נחשק שדורש יצירתיות, מנהיגות וחשיבה דינמית, הפכו אותו לשיממון מנהלתי שאף אחד לא רצה לקחת מהם.
ישנם גם אנשים שאומנם אינם מרדדים או מרוממים את תפקידם, אבל נוהגים לתלות חלקים גדולים מדי מתחושת הזהות והערך שלהם בו, מה שעשוי לגרום להם בסופו של דבר לחוסר סיפוק כרוני, בכל תפקיד וחברה בה הם עובדים 2. בשני מקרים אף נוכחתי בניסיונות תקיפים מדי להתאים את תוכן התפקיד לאני מאמין המקצועי, מה שהביא גם לנזק סביבתי משמעותי. באחד מהם מדובר בבחור שמתישהו, כנראה בהשפעת המאמן האישי שלו, אותו יצא לי להכיר, התחיל לשאול את עצמו האם הוא מקדם את מטרותיהם של אחרים או את אלו של עצמו. ההתדרדרות היתה מהירה.
אני מניח שטיפול נרחב יותר בנושא הפנטזיות התעסוקתיות קשור בעניינים נוספים אליהם ניופורט אינו מתייחס. למשל מקרים בהם המחשבות הקשורות בפנטזיות מנעימות את יומו של אדם ומשפרות את מצב רוחו, ללא נזק משמעותי לתיפקודו (בדומה אולי לתגובה 33042). לו אני הייתי כותב את הפוסט 1 גם הייתי מזכיר שרוב הניסיונות להגשים את הפנטזיות הללו נכשלים כלכלית(דורש ביסוס כמובן), במיוחד אם זה כרוך בלהפוך לעצמאי, ובאלו שלא נכשלו רוב הזמן הולך על עניינים שסביב הדבר עליו פינטז המגשים, ולעיתים אף שהחלק עליו הוא פינטז מתברר כפחות כיפי לאורך זמן.
1 ולא הייתי כותב כי זה היה הופך אצלי לעבודה סמינריונית מן הסוג שלוקח לכתוב חצי שנה
2 משום שאדם כזה נאלץ לזהות עצמו גם עם המרכיבים הבנאליים והשליליים הקיימים במידה זו או אחרת בכל מקום עבודה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש