בתשובה לג'וד, 12/11/10 10:28
הרגשה כמעט לגמרי נהדרת - המשך 556093
התבקשתי להגיב, אז להלן תגובתי.
גדלתי בסביבה עתירת בעלי חיים: יש תיעוד מוסרט איך אני בגיל 3 מאכיל את הפרות ברפת, בגן הילדים בקיבוץ היה לול תרנגולות (מרווח עם תיבות הטלה מרופדות וסולמות שמאפשרים לתרנגולות הבכירות לחרבן ישר על ראשי אלו שנמוכות מהן הן בסולם הפיזי והן בחברתי) שסיפק ביצים לארוחת הבוקר, היו גם אווזים, טווסים ואפילו תיש בודד ואומלל. כפי שכבר ציינתי, מגיל 10 עבדתי בפינת החי והכרתי את החיות באופן אישי - ניתן לומר שלכל חיה שניתנת לזיהוי היה שם (וזכור לטוב תרנגול חברותי שהיה אוכל לי מהיד וזכה לכינוי, שמעולם לא הצדיק את עצמו, "ארוחת צהרים"). גידלנו גדיים בני יומם (כולל הנקה ב-‏6:30 בבוקר וב-‏22:30 בלילה) ואני לא חושב שמישהו מאיתנו היה מעלה בדעתו לאכול איזו חיה מבין חיות הגן או פינת החי.

אבל תמיד ידענו שהחיות, מטרתן לשרת אותנו, לא להיפך. המסירות לגדיים הקטנים שהיו רצים אחרינו ברחבי פינת החי, לא השכיחה לרגע את הידיעה שבתוך מספר חודשים הם ימכרו, הנקבות לדירים אחרים והזכרים למאכל. על כל תרנגולת בגן או בפינת החי היו עשרות אלפי תרנגולות בלולים התעשייתיים (לולי סוללה לא היו ועדיין אין בקיבוץ, אבל כבר בבית הספר היסודי יצא לי לבקר באחד) ועל כל עז, שחלבתי בידים כל בוקר ורשמתי את התנובה לצד שמה ביומן החליבה, היו מאות פרות ברפת שנחלבו על ידי מכונה וברגע שהיומן הראה על תנובה נמוכה של מי מהן, נגזר דינה.

אני מאמין שלכל מי שמגדל בעל חיים, מדג זהב ועד חזיר מחמד, יש אמפטיה לבן טיפוחיו והוא לא יראה בו מקור פוטנציאלי למזון. זה לא אומר שצריכה להיות לו אמפטיה כזו לכלל בעלי החיים באשר הם. העובדה שלפרה יש יכולת רגשית מסויימת (לא משהו, עיזים הרבה יותר נחמדות) לא מפריעה לי לראות בה מזון. אני מניח שהעובדה שיש לי כלבה ושתי חתולות (ואני לא מערער על כישוריהן הרגשיים) לא תפריע לי לנסות לטעום בשר כלב או חתול אם וכאשר אבקר בסין.

לסיכום, אני לא מקבל את הטענה שמי שמכיר חיות מסויימות הכרות קרובה לא יכול לאכול בשר של בני מינן. גם הטענה שמי שמכיר חיות מסויימות לא יאכל אותן טעונה הוכחה (ועולה בעיני רוחי "הכנסת כלה" של עגנון: התרנגול רבי זרח, שהוא ממש בן בית, מיועד להפוך לסעודת האירוסין של בנותיו של רבי יודל חסיד) אבל לפחות אני מזדהה איתה ולא הייתי אוכל בעל חיים שמוכר לי אישית.
מלבד הכלב 556096
יש סיפור נפלא של פטר פרויכן, בערבות השלג בצפון הרחוק, הקמח אזל והבשר נגמר, וחיות הציד נעלמו והוא והכלב רעבים וחלשים, הופ עם הגרזן, כרת לכלב את הזנב, ניער את אבק הקמח מהשק, ובישל מרק לו ולכלב.
אחר כך התחזקו וחיות הציד הופיעו, וסוף טוב הכל טוב.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים