בתשובה לטווידלדי, 23/03/11 18:45
על שאלה חשובה אחת שלי לא הצלחת לענות: 566809
ברצוני להתיחס לקטע אחד מן המאמר שלך:
"רבים טוענים כי התמיכה הציבורית במלחמה התפוגגה בעקבות מתקפת הטט הגדולה בסוף ינואר 1968, שהתרחשה זמן לא רב לאחר שהממשל האמריקני ומפקדי הצבא שיחררו הצהרות בדבר סופה הקרֵב של המערכה. במסגרת מתקפה רחבת היקף זו, הפתיעו כוחות צפון וייטנאם והווייטקונג את הצבא האמריקני ואת צבא הדרום. אף שהתוקפים נבלמו וספגו מהלומה ניצחת בכל מקום חוץ מן העיר הואה, הפתיעו ממדי ההתקפה את העיתונות האמריקנית ואת הציבור בארצות־הברית, עד שלימים היא נתפסה כנקודת המפנה של מלחמת וייטנאם".
דומה שאתה עושה כאן שימוש במה שההיסטוריון צבי יעבץ כינה "שיטת האיניואנדו". אתה מביא בין מרכאות ("רבים טוענים") משהו שכביכול מישהו אמר ובכך רומז שהדבר לא בהכרח נכון. יותר מאוחר הרמז המעודן הופך לודאות.
והרי במקרה זה מה שציטטת זוהי האמת לאמיתה. ווסטמורלנד באמת דיבר סיום המלחמה המוצלח ועל פעולות ניקוי אחרונות ומתקפת הטאט ובעקבותיה מערכת הבחירות הנשיאותית של 68 היתה נקודת המפנה של מלחמת וייטנאם. במקרה זה הקיצונים מימין ומשמאל מסכימים שעד מתקפת הטאט הציבור האמריקני ברובו המכריע גם תמך בפעולה האמריקנית בוייטנאם וגם מיעט להתעניין בה (המהומות בארה"ב נסבו יותר סביב המיעוט השחור ורצח מרטין לותר קינג, מאשר סביב וייטנאם). המתקפה של הטאט שבה הותקפו כל המחוזות והערים הראשיות בדר' וייטנאם הציגה את דוברי הפנטגון והשלטון בכלל כבדאים גמורים. וכפי שאתה עצמך כתבת, מרגע זה, אף אדם ולא רק הנשיא ג'ונסון, לא האמין יותר באפשרות לנצח בוייטנאם. המטרה הפכה להיות איך יוצאים משם מבלי לאבד יותר מדי.
ללא שום קשר לתוצאות הטקטיות הסופיות של מתקפת הטאט שהסתיימה הרבה אחרי פרישתו של ג'ונסון, הציבור האמריקני הרחב איבד את אמונו בממסד בכל הנוגע למתרחש בוייטנאם. זה מה שעומד ברקע של המסר של וולטר קרונקייט ואמירתו של ג'ונסון על אובדן האמון.
ג'ונסון היה פוליטיקאי ערמומי, ממולח וקשוח במיוחד שלא היה מביל את עצמו ללא סיבה ופורש מן המירוץ אלמלא קלט בחושיו המצויינים שסיכוייו לנצח קלושים (גם ללא התוצאות של הבחירות המוקדמות בניו המפשיר). עובדתית, מתקפת הטאט היא שהזיזה את נקודת הכובד של תרבות-הנגד ממהומות השחורים להתנגדות לוייטנאם. מתקפת הטאט (ינואר 68) הובילה ישירות למהומות בועידה הדמוקרטית שלפני הבחירות בשיקגו (אוגוסט 68), שם אפילו הפנתרים השחורים הפגינו נגד גיוס השחורים לוייטנאם. מה שקרה באותה ועידה מבהיר שלא מדובר כאן בחולשת הדעת של ג'ונסון אלא בשינו כיוון הזרם של דעת הקהל האמריקנית.
אנשי הימין מטעים בכוונה את הציבור בטענה שגם אחרי 68 מרבית דעת הקהל תמכה במעורבות האמריקנית בוייטנאם. זוהי עובדה נכונה אך מטעה. עד מתקפת הטאט 15% של הימין הקשה תמכו בהתלהבות במעורבות האמריקנית בהודו-סין, 5% של השמאל ותרבות-הנגד רטנו נגדה (כפי שיוצגו ע"י מורס וגרונינג, שני הסנטורים, שים לב, מאלסקה ואורגון), ו-‏80% הנותרים לא הקשיבו וסמכו על הממשל ועוזריו שיטפלו בעניין. לאחר מתקפת הטאט, התלהבות הימין דעכה ובקיעים הופיעו בחזיתו, 10% של תרבות הנגד יצאו למלחמת הכל בכל בממסד הישן כשדגל וייטנאם מוביל את המחנה וכל האחרים סברו שהנשיא שלהם שמט את הכדור בעניין זה.
סיכומו של דבר:
א. לעולם לא נדע מה היו סיכוייו של ג'ונסון מול ניקסון ב-‏68 והאם היה מצליח לעשות מה שיוברט המפרי כשל לעשות. אך אפילו אם כך הדבר אין לבטל את עצמת ההתנגדות הציבורית למלחמה.
ב. מתקפת הטאט מראה שגורל המלחמות לא תמיד מוכרע בשדה הקרב. למה שקרה או לא קרה בשדות של הואה או דאנאנג היתה הרבה פחות השפעה על תוצאות המלחמה מאשר למה שקרה ברחובות שיקגו או במדשאות של אוניברסיטת קנט. האמת הזו נכונה בערכות נגד גרילה עוד יותר מאשר במערכות אחרות.
על שאלה חשובה אחת שלי לא הצלחת לענות: 566810
שוב, הטענה שלי - והרחבתי עליה, ולמעשה אפשר לראות את זה גם במקומות אחרים, אני בטח לא היחיד - שהתפוגגות התמיכה באה *בעקבות* ג'ונסון, ולא להיפך. דייל ואלטון טען שארה"ב נמנעה בוייטנאם מכל אסטרטגיה אפשרית לניצחון; והתנהגותו של ג'ונסון השפיעה על הציבור, לדעתי וכפי שאני קורא את המקורות והסקרים, הרבה יותר ממה שהשפיע הוייטקונג. התמיכה בניהול המלחמה (ואפילו בווסטמורלנד, אישית - ודי ברור לי כיום שבשני המקרים לא הייתה לכך הצדקה) הייתה בתחילה גבוהה יחסית למרות ההתקפה (זה לא ה-‏10-5 שאתה מציג. אנחנו מדברים על 'מי בעד' 'מי נגד' 'למי יש אמון במדיניות' ושאר השאלות; יש המון סקרי גאלופ והאריס, ויש את War, Presidents and Public Opinion הקלאסי). מה שקורה באוגוסט הוא כבר *אחרי* שג'ונסון נותן את נאום ה'בואו נסיים את המלחמה' מ-‏31 במרץ;* בשלב הקריטי של התגובה למתקפת טט ג'ונסון מצא את עצמו חסר אונים, שידר את זה הלאה והציבור הלך בעקבותיו. כל הטענה שלי היא שההתייחסות למתקפת הטט כאילו היא זו שגרמה *לציבור* לאובדן האמון בממסד איננה מדוייקת - הנשיא ג'ונסון איבד אמון, וכשהנשיא מאבד אמון במדיניות של עצמו - הציבור, בצורה איטית יותר, בא בעקבותיו. רוב המקורות מציינים בד"כ סקר אחד מלפני טט ומאחרי טט, וזה טוב כדי להראות מגמה; אבל לצורך התזה שלי, צריך לבדוק גם את מה ש*באמצע*. ואז מוצאים את התמונה שתיארתי: החודש הראשון של טט - למרות שהשוק מרוכז בהתחלה, ובכל מקום למעט הואה זה נגמר מהר - מוביל לעליה ואז ירידה זעומה במספר ה'ניצים'; עוד חודש של משבר מנהיגות כבר מוביל לירידה, ולמצב בו יש בערך אותו מספר יונים כמו ניצים. כשג'ונסון אומר 'איבדתי את האיש ברחוב', הוא לא באמת איבד אותו עדיין - אבל האמונה שלו כי איבד מובילה בדיוק לכך.

*אגב, לא הבנתי מה זה ה'אפילו' בקשר לפנתרים השחורים. זו מבחינתם טענה מובנת מאליה.
על שאלה חשובה אחת שלי לא הצלחת לענות: 566835
א. יש חילוקי דעות עד מתי בדיוק נמשכה מתקפת הטאט שהחלה בינואר 68 ונמשכה באופן כזה או אחר לתוך שנת 69, הרבה אחרי שג'ונסון פרש מן המירוץ. כך ש"זה נגמר מהר" היא אמירה שנוייה במחלוקת. אתה מציין "פרט להואה" משום ששם כדי להוציא את החיילים הצפ' מן העיר היה צריך להחריב את העיר כולה (והואה היא מעין ירושליים וייטנאמית).

ב. בחודשים ובשנים שלפני מתקפת הטאט ניהל הציבור השחור מאבק על זכויותיו בארה"ב. המאבק הזה הסלים עד כדי מהומות רחוב בקיץ של 68 לאחר רצח קינג. הנושא של המאבק כאמור היה אפליית השחורים בדרום ועניין שירות השחורים בארה"ב בצבא ארה"ב כמעט שלא עלה. למעשה צבא ארה"ב היה הגוף הציבורי היחיד שלא קיים הפרדה גזעית בדרום ארה"ב. נכון שקינג (הרבה אחרי מלקולם X), לאחר התלבטות ארוכה, הודיע בפומבי על התנגדותו למעורבות בוייטנאם, אבל בעניין זה הוא דיבר יותר כאזרח מאשר כשחור ובכל מקרה לדברים לא היה הד ציבורי רחב. רוב הציבור השחור באותה תקופה הלך אחר הארגונים הממוסדים שלו ותמך בשירות בצבא ארה"ב. והנה לאחר מתקפת הטאט והמהומות בשיקגו, אפילו המיליטנטים השחורים חרטו על דגלם את ההתנגדות לגיוס לצבא. במטה קסם לאחר שנת 68, המנהיגים המסורתיים של הציבור השחור נותרו בודדים בעמדתם ולהערכתי כמעט כל הציבור השחור ראה בהתנגדות לשירות בוייטנאם חלק מן המאבק של השחורים נגד אפלייתם בארה"ב (כפי שמישהו ניסח את זה יפה: מדוע אני צריך להלחם בשביל זכויותיהם של אנשים מעבר לים בשעה שאותן זכויות נשללות ממני כאן בבית).
על שאלה חשובה אחת שלי לא הצלחת לענות: 566844
א. אם ניקח את סטנלי קרנוב כמקור המוסמך-ביותר, בגלל שהוא ביקורתי כלפי כולם וראיין את כולם, אז מתקפת הטט נגמרה בכיבוש הואה (שם, אגב, ביצעו הוייט-קונג והצפון וייטנאמים את הטבח המתוכנן הגדול במלחמה). ההערכה שלו מקובלת גם על הגורמים הצפון-וייטנאמים ברובם, וגם על רוב החוקרים המערביים. אני לא מתיימר להכיר את *כל* הספרות הנוגעת לווייטנאם, אבל אני מכיר לא מעט ולא זכור לי מי טוען שהיא נמשכה עד 1969 (כמובן, זה לא אומר שאין. לא מכיר. תוכל להביא מי טוען את זה?) גם ברור שמבחינת דעת הקהל האמריקאית מה שקרה ב-‏1969 לא היה 'מתקפת טט'.
ב. חוששני שטעות בידך מכמה וכמה כיוונים. ראשית, מרטין לותר קינג - שלא היה 'לאומן שחור' בניגוד למלקולם איקס - כבר דיבר ב-‏1967 על וייטנאם גם מהזוית השחורה. הציטוט מנאום 'זמן לשבור שתיקה' שלו מאפריל 1967 הוא המפורסם ביותר, אבל לא היחיד:
Perhaps a more tragic recognition of reality took place when it became clear to me that the war was doing far more than devastating the hopes of the poor at home. It was sending their sons and their brothers and their husbands to fight and to die in extraordinarily high proportions relative to the rest of the population. We were taking the black young men who had been crippled by our society and sending them eight thousand miles away to guarantee liberties in Southeast Asia which they had not found in southwest Georgia and East Harlem.
הוא התחיל להתייחס לנושא במרץ 1967; יש תיעוד לכך שהייתה לזה הרבה השפעה (שים לב, שמה שהוא אמר זה *בדיוק* הציטוט שלך, במילים אחרות. גם בגוף ראשון אפשר למצוא את הציטוט ב-‏1967). עלייתה של תנועת ה-Black power בקרב הציבור השחור, והתנגדותה לגיוס, החלו עוד לפני 1968 - שם דווקא מדברים על 1967 כנקודת המפנה - וארגונים ממסדיים כמו ה-NAACP המשיכו לתמוך במדיניות הממשלתית לגבי המלחמה גם אחרי 1968.
על שאלה חשובה אחת שלי לא הצלחת לענות: 567068
א. הספר האחרון שקראתי על וייטנאם היה משהו בהוצאת רסלינג שנכתב ע"י אמריקני הרחק שמאלה מן המרכז כך שצריך לקחת את הנאמר שם בע"מ מאד. שם כנראה ראיתי את תוכן נאומו של מרטין לותר קינג. זכרתי רק את התוכן וכדי לא להכשל בייחוס שגוי של ציטוט, לא ציטטתי דברים בשם אומרם. כפי שכבר כתבתי לותר התנגד למעורבות בוייטנאם במשך שנים, אבל רק כמה חודשים לפני מתקפת הטאט הוציא את התנגדותו לציבור הרחב בנאום פומבי.

ב. הויקיפדיה מדבר על 3 גלים של מתקפת הטאט שהגל השלישי כבר היה עמוק בתוך שנת 69. בכל אופן, מובן מאליו, שהמצב שתארת (ההידלדלות הכמעט מוחלטת של כוחות הוייטקונג המקומי בגלל האבידות והעריקות) נכון רק לתקופה שלאחר דעיכת הגל השלישי.

ג. הפירוט בנושא עמדת השחורים היה בתשובה לשאלתך, מה הקשר בין שאלת השחורים לעניין ההתנגדות לוייטנאם. עד מתקפת הטאט הנושא הראשון בסדר היום האמריקני היה מאבק השחורים כנגד האפלייה נגדם (חוקי ג'ים קרואו בדרום וקיפוחם הכלכלי בצפון) שהסלימה בשנת 67 לכמעט מלחמת אזרחים בעקבות חוקי "החברה הגדולה" של LBJ ורצח הכומר קינג. היו עוד כמה עניינים מסדר היום של הליברלים ואנשי תרבות הנגד ורק אח"כ שאלת המעורבות בוייטנאם. הצבא האמריקני הצטייר דוקא כמוביל בתחום ביטול הסגרגציה ולמעשה היה הגוף הציבורי היחיד שביטל את ההפרדה הגזעית (גם במחנותיו בדרום ארה"ב). לאחר מתקפת הטאט וקונגרס המפלגה הדמוקראטית בשיקגו אפילו המיליטאנטים השחורים הפכו את ההתנגדות לגיוס לאחד הסעיפים המרכזיים באג'נדה שלהם. זה נכון שחלק מן ההנהגה השחורה המסורתית (במידה שאפשר לקרוא לה הנהגה. נשיא ה-NAACP למשל היה יהודי אמריקני לבן) נשארו בעמדה המסורתית של תמיכה בגיוס. אך אני חושב שמאבקו של המתאגרף מוחמד עלי בגיוס הרבה יותר מייצג את העמדה השחורה מאשר מדליית הכבוד של המרינס השחור James Anderson, Jr שנפל בקרבות הטאט בפרובינציית קואנג טרי. כל זה נועד להדגיש איך מתקפת הטאט הקפיצה את ההתנגדות למעורבות בוייטנאם מבור האג'נדה של רדיקלים ואנשי תרבות הנגד אל ראש סדר היום הציבורי בארה"ב. לפתע אפילו בכירים בממסד הבטחוני (רוברט מקנמרה) התנערו מן התמיכה בהמשך המעורבות וכדאי לזכור כי אחד מן הסעיפים במצע הבחירות של ניקסון היה ביטול גיוס החובה. בין אם הרוב השקט התנגד או תמך במעט או הרבה, אי אפשר להתעלם מכך שהנושא הפך למוקד המחלוקת מס' אחד בציבוריות האמריקנית). הציון של מתקפת הטאט כקו פרשת המים שבין אדישות ותמיכה לבין התנגדות ומחאה בחזית הפנים בארה"ב היא הרבה יותר מהשערה מפוקפקת של רדיקלים נוסח נועם חומסקי.
על שאלה חשובה אחת שלי לא הצלחת לענות: 567087
קצת עסוק, אז רק שלוש נקודות קטנות:
1. הספר שאתה מדבר עליו הוא מן הסתם "וייטנאם - המלחמה האחרונה שאמריקה הפסידה בה" של ג'ו אלן. והוא ספר גרוע, בין השאר בגלל הכותרת: למעשה הוא היסטוריה לא-ביקורתית בכלל של תנועת ההתנגדות למלחמה, הרבה יותר משל המלחמה בעצמה. וגם בתור כזו הוא לא היסטוריה מוצלחת. אדם גרפינקל כתב על הנושא בצורה הרבה יותר רצינית.
ב. גם ויקיפדיה העברית וגם האנגלית מדברות בתור 'גל שלישי' על מה שמכונה 'מיני טט' והוא לא ב-‏1969, כי אם באוגוסט 1968. מכל מקום, כבר ב'גל ראשון' - שעליו בד"כ מדברים כעל 'מתקפת טט' עצמה - איבד הוייטקונג חלק גדול מאוד מכוחו (80,000 איש השתתפו בטט, חלקם חיילים סדירים צפון וייטנאמים. מוערך שבין 15,000 לעשרים אלף נהרגו, וכמספר הזה נפצעו).
ג. ראשית, אני בדעתי עומד שהתהליך הזה בציבור השחור החל לפני טט. שנית, מעולם לא טענתי שהאמונה שטט היא 'קו פרשת המים' היא 'השערה מפוקפקת של רדיקלים נוסח נועם חומסקי'. זו השערה מקובלת מאוד. אני טענתי משהו אחר לגמרי: שזה לא 'טט הובילה לשינוי בדעת הקהל האמריקאי ומשם בפוליטיקה האמריקאית', אלא 'טט השפיעה יותר על הפוליטיקאים* מאשר על דעת הקהל האמריקאי, והשינוי בדעתה של המנהיגות הוא אשר הכריע את המגמה של דעת הקהל האמריקאית'.

*והעיתונות, כמו שפיטר בראסטרופ מאריך לכתוב ב-Big Story.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים