בתשובה לדובי קננגיסר, 14/02/02 0:15
הרהורים נוגים בלבד 56974
אתה יוצא מנקודת הנחה שאני מחפשת לתקוף משהו, למרות שציינתי שאילו "הרהורים". כנראה שיש לי דימוי של תוקפנית. ובכן אני לא.
מי יצר את הדימוי הזה? האינטרנט? האייל? האנשים המשתתפים?
האם האינטרנט (=מדיה) יצר לי דימוי לא נכון, או שמא דובי במקרה שלי חסר את החדות לאבחן אנשים?
לניו יורק דימוי אלים, ולא בכדי. ניו יורק הייתה הרבה יותר זמן אלימה מלא-אלימה, וכשיחלוף מספיק זמן אם היא תעמוד בשלוותה הסטואית הדימויי שלה ישתנה. ממש כמו שהדימוי של בוש השתנה בלי עזרתה של התקשורת.
בשום אופן לא אמרתי שהתקשורת לא משפיעה, כתבתי להיפך. פעמיים. האם האתר לא תקין ויצא לי מחוק, או אולי אתה, שוב, טעית בקריאה?
מה שאמרתי, ותיכף שוב אומר (גם אני דטרמניסטית): אנשים הם בראש ובראשונה אנשים. הם מושפעים מהתקשורת כי היא שם, הם לא מושפעים מהסטוקרוביל כי אין דבר כזה. "תקשורת" היא מושג רחב מאד הכולל שיחה, מחוות וכיו"ב. התקשורת הכתובה והאלקטרונית בכלל זה. מה יוצר דימויים? נכון, עיתון, טלויזיה, רדיו, אבל גם (אולי יותר?) עדות ממקור ראשון, רב סרן שמועתי, נטיית הלב.משפחה. מעמד. הרדיו יכול לשדר מה ראיתי אתמול, אני יכולה גם לספר לך אישית. המדיום לפעמים הוא המסר אבל לפעמים הוא רק המדיום. קשה לומר שהתקשורת האלקטרונית היא קובעת סדר יום בלעדית כיוון ש: א. עודף המידע, בעיקר באינטרנט אבל גם ריבוי הערוצים, מונע ביעילות די מרשימה הצגות חד מימדיות. סודות התקשורת הם פחות אפלים מהנראה לעין.
ב. חוסר אמון של אנשים במדיה. לכאורה ההיפך של א, אך לחלוטין משלים שלו- אנשים הם סקפטים, הם בודקים, הם רוצים הוכחה,הם בטוחים שהאח הגדול מנסה להשתיל להם מסרים במוח. בארץ, כידוע לך, התקשורת שמאלנית- היא יכולה לפרסם אלפי מאמרים ימניים ועדיין יחשבו שהיא שמאלנית. מי מזין את הדימוי הזה? התקשורת עצמה? לא ולא. האנשים הם המסר כאן, לא העיתון.
ג.אנשים הם לא פסיכים. יש משהו פטרוני בלחשוב שהתקשורת היא קובעת סדר היום הבלעדית. ברור שיש לה תפקיד מכריע, ברור שהיא נוקטת עמדה ויותר מברור שהיא משפיעה (אגב, יש גם משהו פטרוני בלהגיד לי שזה כבר הוכח ושאני אשב בשקט. על כל מאמר שמוכיח משהו נכתב מאמר מפריך שאני בשמחה אמצא עבורך), אבל לא משנה איזה דימוי יהיה לניו-יורק, מי שיהיה שם יגבש את הדימוי בעיקר לפי מה שהוא ראה. נכון, לא כל אחד מגיע לכל מקום, לפעמים ניזונים רק משמועות. האם זה שונה מהמצב בתקופת התנ"ך, למשל?
אם ניקח את ישראל כקייס סטדי, הרי שעד שנות השבעים המוקדמות הדטרמניזם היה במקומו איכשהו. כיום הדימוי של התקשורת כקובעת סדר מקובל ונחקר, והמון תתי קבוצות מודעות אליו והרי לכל אדם מגיעות 5 דקות של תהילה, עושה רושם שבישראל הרוב כבר קיבלו אותה, ואם התקשורת קטלה את נתניהו הרי שמייד תקשורת אחרת אמרה שתהקשורת קוטלת את נתניהו וכו וכו.
ההילה של התקשורת נובעת בעיקר מהבהלה מהזינוק המהיר שהיא נתנה אל חיינו. האם אחרי שאתה צופה בסיינפלד אתה מדבר אנגלית במשפטי פואנטה? לא? אז למה אתה מניח שמי שלא לומד תקשורת הוא טמבל? להכיר לך טמבלים שלא רואים טלויזיה (אני מבני ברק?) האם לו לא הייתה לויית הנסיכה דיאנה מסוקרת בהרחבה עדיין היית מגדיר אותה אירוע חשוב? לעולם לא נדע, אבל אני מאמינה שכן. האם אתה מאמין שנתניהו דביל מושלם? אני סבורה שאתה נותן לו מעט יותר קרדיט משהתקשורת אי פעם נתנה לו. טלויזיה מביאה אמיתות, ואולי מחדדת אותן כראות עיניה, אבל הטיעון של "טלויזיה כקובעת סדר היום" כבר לא רלונטי, ו"תקשורת" כולל גם פלאפון, פורומים באינטרנט, צ"טים. כלומר- המדיום הוא המדיום. הוא לא מכשכש בכלב, הוא פשוט לא יכול.
אגב, בני ברק היא דוגמה נהדרת- אסור להכניס טלויזיה הביתה ובכל זאת כולם יודעים מה היה וכמה כמה במשחק, ומי ראש הממשלה ומה שולמית אלוני אמרה. אנשים צורכים מידע, הטכנלוגיה מקלה עליהם לעשות זאת. דימויים היו נוצרים ומידע היה עובר בכל מקרה, כך היה מאז ומעולם.
הרהורים נוגים בלבד 56978
הרבה דברים אמרת, וקשה לי להבין את ההקשרים בין חלקם. "המדיום הוא המסר" הוא משפט קריפטי למדי, אבל הפואנטה שלו, בסופו של דבר, היא שזה לא משנה ממש מה התוכן של המדיום - עצם קיומו משנה את החברה. הכיצד? ובכן, בתקופת התנ"ך, סיפורים עברו ממקום למקום מאוד לאט, ומצד שני - הם נשארו לאורך שנים רבות. כלומר: החברות היו די מנותקות אחת מהשניה, והיה לתרבות נטייה להתפשט על פני מימד הזמן (כלומר, להאריך ימים), במקום על פני מימד המרחב. כיום, עם הטלוויזיה, המסרים הם רגעיים - רגע אחרי שכתבת החדשות נגמרת, היא כבר לא נמצאת שם יותר, ובד"כ אין לך גישה אליה. לעומת זאת, יש סיכוי סביר שאותן תמונות ישודרו בכל רחבי העולם. התרבות שיוצרת הטלוויזיה מתפשטת על פני מימד המרחב, אבל היא מאוד נקודתית במימד הזמן.
איפה האינטרנט נכנס בכל זה? ראשית כל, הוא לא. מקלוהן כתב את הדברים הרבה לפני שהאינטרנט היה קיים, וניתן לומר שהוא די שידד את המערכות (למרות שיש לזכור שרק למיעוט מזערי מאוכלוסיית העולם יש גישה לאינטרנט). שנית, אפשר להגיד שהוא די באמצע בין שניהם - דברים נשארים לאורך זמן (אבל לא לנצח, כמו שגלריות של לינקים שבורים יכולות להוכיח), ומצד שני הם מתפשטים באופן מיידי במרחב.

מי קובע סדר יום חוץ מהתקשורת? איך הוא עושה את זה שלא דרך התקשורת? כשתלכי מחר לעבודה, על מה תדברי? תדברי על מה שהיה בעיתון, או על איזה דובי אחד מעצבן מהאינטרנט שחושב שכולם מפגרים, או על משהו ששמעת ברדיו. גם יכול להיות שתדברי על משהו ששמעת מהשכנה שלך - אבל אף אחד אחר לא ידבר על זה, ולכן זה אולי סדר יום פרטי שלך, אבל לא סדר יום ציבורי.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים