בתשובה לתשע נשמות, 06/10/14 8:26
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבקש לייצג כאן את עמדתי האישית שאינה עמדת השמאל הקלאסי (עד כמה שניתן לדבר על דבר כזה בימינו). אני מבקש לדבר עליה, לא משום שהיא נכונה וחכמה יותר (ליתר דיוק עמדתי היא בעצם יותר אוסף ספקותיי) ולא משום שהיא עמדה מקובלת מאד במחנה השמאל. העמדה שלי מסבירה מדוע בזמן שאני מקבל את מה שהצגת כניתוח המצב ע"י השמאל, איני מאמין יותר בפיתרון שהבאת, קריא "שתי מדינות לשני עמים". כדי לחסוך ניתוח מפורט וארוך מאד, אנו ניגשים ישר לשורה התחתונה ואני שואל האם פיתרון זה (המקובל כיום על חלק גדול בשמאל ואף על חלק בימין), אכן פותר את הדילמה של מדינה יהודית-דמוקרטית בא"י יותר מן הפתרונות הרטוריים שמציע הימין (סיפוח, טראנספר, אפרטהייד וכו'). הרי אם שוכחים לרגע את תולדות המאבק בין שמאל לימין בא"י, כל יתר הסיפור הוא כישלונן של תוכניות החלוקה למיניהן. האם הכישלון הזה מקרי וכל מה שעלינו לעשות הוא לנסות שוב ושוב עד שיצליח, או שמא יש משהו מהותי וקבוע בכישלונות האלו המונע את ההצלחה? ושוב, כדי לחסוך דיון ארוך מאד, ניגש רק לניסיון האחרון. לאחר ניסיון ההתנתקות מעזה, יכלו הפלשתינים להפוך את רצועת עזה לסינגפור של א"י ואת יהודה ושומרון לביצה מבעבעת של התנגשויות ושפיכות דמים. אם כך היה קורה, רוב גדול מאד של אזרחי ישראל היה הופך לחסיד אדוק של פיתרון החלוקה והבעיה היתה הופכת בלי שהיות לבעיה פראקטית של הסכמים חלוקה ופיצויים במקום למכשול בלתי ניתן לחצייה. זה לא קרה. מדוע? לאלוהים פתרונים. הנקודה החשובה היא שבאופן פלאי זה שוב לא קרה. יש מי שנותנים טעמים מאד טובים מדוע פתרונות החלוקה לא מצליחים כאן. יש סיבות גיאוגרפיות, היסטוריות, אתיות ואף סביבתיות. מה שחשוב הוא שאי אפשר להמשיך לתמוך באופן עיוור במשהו שנכשל שוב ושוב. בראייתי, לא נראה שהעדר מדינה פלשתינית הוא מקור הייאוש וחוסר המוצא של המצב הישראלי-פלשתיני. מי שאינו חסיד אדוק של "זכויות היסטוריות ולאומיות", היה אומר שלפלשתינים יש כבר לא מדינה אחת אלא שתיים. מה שמחפשים יושבי הארץ שבין הירדן לים אינו הכרה של האו"ם אלא שביתת נשק בין הצדדים הניצים. אם הענקת "זכויות הגדרה עצמית" נוספות לפלשתינאים רק תלבה את האש ולא תשכך אותה, מדוע נרצה לתמוך בה? מה יהיה לפלשתינאים באותה "מדינה עצמאית" שאין להם כרגע באוטונומיות שלהם? השאלה הרלאבנטית היא מה רוצים הפלשתינים באמת (לא מה הם אומרים שהם רוצים)? עד כמה שהצופה הלא משוחד יכול לשפוט, נראה שמה שהפלשתינים מחפשים אחריו הוא בעיקר עוד ועוד דרכים לאמלל את חיי היהודים במדינת ישראל. האם הם יסתפקו ב"זכויות לאומיות" שאינן כוללות את הדבר הנ"ל? מסופקני. איני בא להתעלם כאן מן הנזק והחבלה העצומה שגורמים המתנחלים בשטחי יו"ש. המילה שאינה נאמרת אבל תלוייה באויר בכל מקום היא שללא חיסול כוחם הציבורי של המתנחלים, לא יתכן שום הסדר חלוקה. השאלה שהשמאל צריך לשאול את עצמו, היא זאת: האם לאחר היעלמות המתנחלים, ייכון כאן הסדר של חלוקה בדרכי שלום? כל הסימנים אומרים שלא. הנה כי כן השמאל נדרש לעלות על דרך של מאבק בלתי מתפשר עם המתנחלים והימין התומך בהם, מאבק שמהלכו ומחירו מי ישורם, כאשר איש אינו מבטיח שאפילו במקרה המסופק של ניצחון, יתקבל שיפור משמעותי בפוזיציה של מדינת ישראל. הנה כי כן בהגיענו אל הישורת הסופית של הטיעון שלי, נשאלת השאלה מהו אם כן הפיתרון הנכון והריאלי שיש לתמוך בו? התשובה היא שאיני רואה דבר כזה לפניי. כאזרח ישראלי ויהודי אני מקווה שתהפוכות ההיסטוריה והגורל יזמנו לישראל פיתרון דאוס אקס מאכינה שיחלץ אותה מן המבוי הסתום. מי יהיו אותם טארטארים שידהרו לכאן מערבות מרכז אסיה ויהפכו את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לסכסוך של יום אתמול, איני יודע. כל מה שאני יכול לומר הוא שלהבנתי הכיוון שיש ללכת בו הוא של חלוקת סמכויות והסכמים אזרחיים זמניים ולא דרך של פתרונות רדיקליים של חלוקת שטחים. הויכוח בפתיל זה אינו נסוב על הפיתרון הנכון למצב הישראלי או על הזכויות הראויות למדינת לאום עצמאית. אם כך היה הדבר, מה אכפת לנו מה אומרים הפלשתינים ואיך הם מציגים עצמם. הבה נדון על מה אנו מציעים ורוצים. הויכוח כאן הוא על מה נשקף לעינינו מן המראה הפלשתינית. רובנו יודעים, מי בגלוי ומי בסתר, שהסדרים נוספים אינם על הפרק היום. מה אם כן מניע את הימין הישראלי לרקוח את התבשיל המבעבע והרעיל אשר מערב בקלחת אחת את התנועה הפלשתינית הלאומית-חילונית עם ההתנגדות האיסלמית הפונדמנטליסטית וממצה מתוכן את כל ההתבטאויות הגזעניות, הרצחניות ושונאות האדם והתרבות של הפלשתינים? האם אין זה הימין הישראלי הלאומני-דתי השואף לערפל את המראה ולהסתיר מפנינו את קלסתר הרשע הנשקף לנו מן האספקלריה הפלשתינית ואת התרומה הממשית שלהם עצמם להבאת ישראל אל המבוי הסתום שנקלענו אליו ביחסנו מול הפלשתינים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מעורר מחשבה. היסטורית, ערביי ארץ ישראל אכן דחו תמיד את הצעות החלוקה בשתי ידיים1, הבולטות שבהן וועדת פיל ב 36 והחלטת האו"ם ב 47. משקמה מדינת ישראל, ההמשך של הדחייה הזו היתה אי הכרה בה ומאבק בעצם קיומה. את אלו ניתן היה למצוא באמנה הפלסטינית2 ועד היום באמנת החמאס. קל היה מצבנו המדיני כל עוד זה היה המצב. הצהרות על הרצון הכן שלנו בשלום היו חינם אין כסף, שכן הצד השני דאג שלעולם לא נצטרך להגשימן. אבל בהסכם אוסלו חל לראשונה מהפך בגישה בת יובלות של הנהגת הפלסטינים. ערפאת הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון וקיבל את החלטות 242 ו 338 של מועצת הביטחון. הסכם אוסלו גם הוא היה סוג של תכנית חלוקה, אבל הפעם כזו ששני הצדדים הסכימו לה. מרגע זה פרץ מחול השדים. לפתע ההצהרות על רצוננו הנצחי בשלום עמדו לפרעון מיידי. ממשלת רבין הוכרזה על ידי רחבעם זאבי כ:"ממשלה מופקרת, כנועה, מבולבלת, בוגדנית, מטורפת, אחוזת דיבוק של ויתורים והתחסלות מרצון; ממשלה מטושטשת שיצאה מדעתה, תועת רוח ומתבוללת, מפריחה בלונים וחובקת בכוח פרסים נובלים; ממשלה שהוכתה בשיגעון ושנשתבשה דעתה". רבין נרצח ונתניהו וברק המשיכו עם הסכמי וואי, שארם וקמפ דיויד כמי שכפאם שד. כמה טוב שפרצה האינתיפדה השניה והחמאס השתלט על רצועת עזה ואנחנו חזרנו לחיקה החמים של הוודאות. ______________ 1 בדיעבד אפשר לומר "ברוב טיפשותם" כי אילו היתה להם ראיה ארוכת טווח, בעיקר לאחר השואה ועצמאות הודו, היו מסכימים לתכנית החלוקה. אבל אם נכנסים לנעליים שלהם זה די ברור שזו לא היתה אופציה ריאלית. משל למה הדבר דומה? להצהרה שיתן היום ג'ון קארי לפליטי דארפור על הקמת בית לאומי בנגב. האם לישראל יהיה צל של ספק שאין לפליטי דארפור שום יסוד להגדרה עצמית בנגב? 2 סעיף 19: "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן...סעיף 20: "הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם ייחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלסטין אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות ההיסטוריה, או עם מרכיבי המדינה במשמעותם האמיתית..." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברצוני להוסיף כאן כמה הערות שהראשונה בהן מתיחסת ישירות לדבריך. א. לנו כמובן קל להטיל את אשמת כשלון נסיונות החלוקה על הפלשתינים ובמידה רבה אלו הם אכן העובדות. נקודת מבט נוספת על הסכסוך מעלה את השאלה האם אכן החלוקה כעיקרון היא פיתרון טוב במובן האתי והפראקטי. אני מנסה בכל פעם להעלות נקודה אחרת המאתגרת את ההשקפה הזו. כאן ברצוני להעלות את שאלת האגן הקדוש בירושלים. במסגרת פיתרון חלוקה כולל שצריך להיות הוגן לשני הצדדים, ברור שיהיה צורך לבודד את האגן הקדוש ולמסור אותו לגורם נייטרלי שיוכל לנהל אותו באופן שיאפשר חופש פולחן דתי מירבי ל-3 הדתות. וכאן נשאלת השאלה האם זה הוגן לדרוש מן העם היהודי והציוני לותר על ריבונותו באתר המהווה ציר כל כך משמעותי בהיסטוריה הרוחנית והתרבותית שלו רק כדי לאפשר חופש דתי לדתות האחרות. מנקודת מבט קצת פחות אולימפית נשאל, האם הוגן לבקש מן העמים לעשות ויתור כל כך משמעותי מבחינתם רק כדי לספק את צרכי הדתות השונות שאפשר לסמוך על חסידיהן שיצליחו להכשיל כל סוג של פשרה שכזאת? ב. במילים אחרות, גם מי שאינו שטוף בלאומנות ובקנאות דתית, לא חייב להיקסם מן הערך המוסף שיש בפתרונות החלוקה. אנו חייבים תמיד לזכור שגם אם ההנהגות ישכילו להעביר את הפשרות הנדרשות, אין פירוש הדבר שהאוכלוסיות ישתכנעו לוותר על הקשר הרגשי והרוחני עם ארץ האבות שלהם. ויתור כזה יכול לבוא רק בעקבות קטסטרופה אנושית וטבח במימדים אתניים. האם אין בכך כדי לחייב אותנו לפחות בבדיקת האופציות האחרות? ג. דומה שקונספציה העומדת במרכז הדיון הזה היא זכות ההגדרה העצמית של העמים כפי שהוצגה ע"י הנשיא וילסון ב-1918 ועסקה בזכות לעצמאות טריטוריאלית של האתנוסים השונים באירופה (למעשה גם המהפכנים הרוסים תמכו בגישה דומה). חמת הזעם של מגיבי הימין כאן ניתכת על האתנוס הפלשתיני המסכן, פן חס וחלילה תתקיים לו איזשהו לגיטימציה לבית לאומי טריטוריאלי. בעיני מה שקרדינלי כאן הוא שקורות הימים מאז 1918, די הפריכו את הקונספציה הזו מיסודה. לדעתי, רבים יסכימו איתי שחוזה וורסאי, שניסה לממש פחות או יותר את מסמך 14 הנקודות של וילסון, היה אחראי במידה רבה לפרוץ מלה"ע ה-II. הרגיעה והשלום האירופאי הושגו דוקא באמצעות האיחוד האירופי שבצורה פרדוקסלית דוקא מעודד דרישות להגדרה עצמית באופן הרחב ביותר ע"י שלילת חלק מן הסוברניות הלאומית של כל מדינות הלאום. (במטרה לחסוך מעצמי תגובות על מצבו העגום של האיחוד האירופי בימים אלו, אעיר כי הדבר המרשים ביותר הוא שגם בנסיבות הקיצוניות הנוכחיות, האיחוד מצליח לא להתפרק לגורמים). ד. אמירה נוספת שלא תהא בבחינת שנוייה במחלוקת במיוחד תהא, שספק אם גל הלאומיות בעקבות מלה"ע ה-I תרם לאושרה של האנושות. האם הלאומים הערביים או האפריקניים הפיקו תועלת ואושר ממדינות הלאום החדשות שלהם? ספק רב. ואת השאלה הקרובה ביותר הביתה, לא אשאל. ה. הנה כי כן, גם אם העם הפלשתיני הוא בעל היסטוריה שראשיתה בימי שלוט האמורים בין הים לנהר וגם אם לאומיותם חפה מכל נאמנות חברתית תת-לאומית או על-לאומית זרה, אני לפחות לא אשמח בהגדרה עצמית שלהם אם זו רק תתרום לאומללות שלנו ואולי אף שלהם. מה שנותר אם כן מכל המסכת הנפרשת כאן ובמקומות אחרים של רויזיה היסטורית של הנוכחות הפלשתינית בא"י, אינו אלא היסטוריציזם מפוקפק המשרת אג'נדה חסרת בסיס. אין כאן הערה על נכונותם ההיסטורית-עובדתית של הנאראטיבים ההיסטוריים הנ"ל. יש כאן הערה על הרציונל והמוטיבציה שבבסיסם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אתה מתעלם מכמעט 50 שנות "מלחמה קרה". הרגיעה והשלום באירופה הושגו תודות לתכנית "מלחמת הכוכבים" של רייגן. האיחוד האירופאי (וגרמניה המאוחדת במרכזו) קם רק לאחר נפילת האימפריה הסובייטית. 2. לדעתי אין ספק שגל הלאומיות ששטף את אירופה אחרי מלה"ע I ופירק את האימפריות הישנות שיפר את מצבם של הלאומים השונים. אחרת - מה מונע מהם לחזור לחיק המונרכיות הקודמות?. דווקא האידיאולגיות הרצחניות העל-לאומיות (תורת הגזע מצד אחד, והאינטרנציונל הסוציאליסטי מצד שני) הן אלו שהביאו לפרוץ מלה"ע II. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את האימפריות הישנות פירקה המלחמה, לא גל הלאומיות. הצאר, הקייזר, הקיסר ירום הודו והשולטן נעלמו בעקבות המלחמה, ההפיכות שהיא גרמה וההסכמים שסיימו אותה. האימפריות שלהם נכבשו ופורקו, וגם אם מדינה כלשהי היתה רוצה לחזור לחיק האימפריה לא היה לה לאן - כשם שגם אם טורקמניסטן תחליט להצטרף לברית המועצות לא תהיה לה ברית מועצות לחזור אליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את ההפיכות גרמו העמים המשועבדים, לא המלחמה (המלחמה היתה רק הרקע). מה מפריע לעמים באוסטריה, בהונגריה ובגרמניה (או בטורקמניסטן) להקים לתחיה את המונרכיות שלהם? הרי המלחמה הסתיימה מזמן! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אימפריה ומונרכיה הם שני דברים מאד שונים. האוסטרים יכולים אולי להקים מונרכיה אבל לא את הקיסרות האוסטרו-הונגרית (שכמובן היתה אוסטרית ולא הונגרית). הטורקמנים קצת יתקשו להחזיר את ברית המועצות לחיים. האם העמים המשועבדים פירקו את האימפריה העותומנית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. האיחוד האירופי קם להלכה רק בראשית שנות ה־90, אולם תהליך האירופי היה בעיצומו עוד לפני קריסת ברית המועצות. ר' לדוגמה Single European Act [Wikipedia]. גרמניה וצרפת היו במרכז האיחוד האירופי עור מראשית ימיו כקהילת הפחם והפלדה האירופית [ויקיפדיה]. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה פרקטית חשובים לי עיקרי הדברים הבאים, וכל פיתרון שאינו מקיים אותם אינו פתרון ארוך טווח מבחינתי: 1. שמדינת ישראל תשמור על רוח מגילת העצמאות ותשאר : א. מדינת היהודים בעלת רוב יהודי מוצק של שלשה רבעים מהתושבים ולכל הפחות שני שליש, ובעלת זיקה חזקה ליהדות. ב. מדינה דמוקרטית שמעלה על נס את העקרונות הדמוקרטיים המודרניים ובהם זכויות האדם היסודיות ושלטון החוק. 2. שלמדינה יהיו גבולות ידועים וברורים. אין זה אומר שלא יכולה להיות מחלוקת עם השכנים על תואי הגבול (כמו טאבה וכמו חוות שבעא) אבל זה כן אומר שהיקף המחלוקת ידוע במדויק. אתה מוזמן לבדוק את כל האופציות, אבל אני אופתע אם תמצא פתרון שאינו חלוקה שמצליח לשמור על העיקרים האלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל מיני הוגי דעות זורקים לפעמים רעיונות של קונפדרציה, קנטונים, אוכלוסיה מעורבת עם שני פרמלנטים, וכאלה. אני אפילו לא יודע אם זה סותר את הדרישות שלך או תואם להן. נניח שאפשר לגרום למשהו כזה לעבוד פרקטית; הולך מבחינתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל עוד מתקיימים העקרונות שפירטתי, שהם החשובים לי לפחות בסדר גודל שלם יותר מכל שאר ירקות, אני בסדר עם כל פתרון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כבר מזמן רציתי להאיר נקודה חשובה הקשורה לעניין המדינה הדו-לאומית. מפאת טרחות שונות, שוב ושוב שכחתי מן העניין וברצוני להעלותו כאן. כאשר מישהו מבטא את הביטוי האסור "מדינה דו-לאומית", רוב השומעים מעלים על דעתם שוויץ של המזה"ת (כפי שרמזת "קונפדרציה, קנטונים, אוכלוסיה מעורבת עם שני פרמלנטים, וכאלה") בנוסח חזון המדינה השיוויונית-אוטופית של דב חנין זועבי ותמר גוז'נסקי (ברוח הפק"פ, רק"ח, חד"ש או מה שלא יהיה שמה בימים אלו). הפיתרון האחרון הוא מופרך מעיקרו משום שכדי שיצליח נדרשים יחסים טובים בין החלקים המרכיבים את השלם, בזמן שמה שמאפיין בצורה תמציתית את המצב הא"יי הוא היחסים הרעים בין כל חלקיו. החזון מדבר על שוויץ. המציאות ככל הנראה תהיה לבנון שנייה. וכאן אני רוצה לומר כי למונח "מדינה דו-לאומית" יכולה להיות גם פרשנות נוספת והפוכה, המנסה לתאר פיתרון המעוצב מלכתחילה על הנחת היחסים הקשים בין יהודים לפלשתינאים. אני מדבר על הפיתרון/נות שתוארו ע"י מירון בנבנישתי וברוך קימרלינג. הפתרונות שהם מציגים מסתמכים על המודלים של צפ' אירלנד, בוסניה, מקדוניה וקוסובו. כל אלו הם מודלים השואפים למצב שווי משקל מיוצב המאפשר דו-קיום (רב-קיום) בין ההקהילות העוינות של היחידה הגאוגרפית המדינית. אני לא אומר שההצעות האלו טובות/אפשריות/תקפות יותר מקודמתן, אבל עצם קיומן, הופך את ההצעה האוטופית הראשונה לדחליל קש קבוע של הלאומנים השוביניסטים שמשתמשים בו כדי למנוע דיון בהצעות קצת יותר ריאליסטיות. לכן, בכל פעם שמעלים את ה"מדינה דו-לאומית" ומיד מתיחסים למודל האוטופי (למעשה הדיסטופי) שלו, ובאופן טבעי מגיעים מיד למופרכותו ולסכנות שבו, פשוט משחקים לידי הטיעון של המחנה הדתי-לאומני. אם מישהו רוצה לדבר בשם מחנה ליברלי ומתון יותר, מוטב לו שידלג על דחליל הקש של "מדינת אזרח אחד - קול אחד" וינסה לחשוב בכיוון של הסדרים שיאפשרו דו-קיום אולי לא אופטימלי אבל לפחות נסבל בין הקהילות הניצות. ולסיום אזכיר מדוע בכלל צריך לחשוב בכיוון של מדינה אחת? גם אם מתעלמים לרגע מכל מיני נימוקים אתיים, גאוגרפיים ובטחוניים, עדיין חייבים לזכור את הכישלונות העקביים והחוזרים ונשנים של פתרונות החלוקה למיניהם ("שתי מדינות לשני עמים"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטרנספר בפני עצמו אינו עומד בסתירה לעקרונות שהבאתי, אבל לומר טרנספר זה לא מספיק. אתה צריך לצייר לי תמונה שבה במדינת ישראל יש רוב יהודי גדול, גבולותיה ברורים וידועים והיא מקיימת את העקרונות הדמוקרטיים כולל זכויות האדם של המטרונספרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה היית כשנגזלו זכויות האזרח של המטרונספרים האלה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, בדיוק לשם כך אחת הדרישות היסודיות שלי היא גבולות ידועים וברורים. אזרחים שגרים בתוך גבולות הקבע אמורים להנות מבטחון יחסי שהמדינה לא תגיד להם יום אחד לארוז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גבולותיה של ארץ ישראל ידועים וברורים מאז ועידת סן רמו. כל פולש זר (בעיקר אם הארץ גזולה בידיו, כמו פולשי האימפריה הערבית) שגר בתוך גבולות אלה צריך לקחת בחשבון שיום אחד המדינה תגיד לו לארוז. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גבולותיה של ארץ ישראל ידועים עוד מימי אברהם אבינו. אלה גבולות מדינת ישראל שלא מספיק ברורים עבורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכולת גם להוסיף סעיף שלישי לפיו אתה דורש אספקה של שבעים בתולות בכל חודש, וללא התנאי הזה מבחינתך אין "פתרון". כל אופן הצגת הדברים שלך שגוייה כי בחיים אי אפשר לקבל את כל מה שרוצים. נניח שאתה צריך לבחור בין שתי אופציות. האחת שימור בעתיד הנראה לעין של המצב בדיוק כפי שהוא היום, כשאנו שולטים בשטח, ואכן לערבים תושבי יו"ש אין זכויות שוות, והשנייה נסיגה מיו"ש בהסכם עם הרשות הפלשתינית תוך ידיעה מלאה שתוך זמן קצר כל האזור שפינית נמצא בשליטת דע"אש ומדינת ישראל נאלצת לסגור לצמיתות את נתב"ג וגם את שדות התעופה הצבאיים בצפון הארץ ובמרכזה, מפאת היותם תחת איום פצמרים. באיזו משתי האופציות תבחר ? אני חושב שהשאלה הזאת הרבה יותר ראלית מזריקה של רשימת דרישות, מבלי להסביר בפרוט איך אפשר להשיגן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאתה צריך להסיר את הפילטר שדרכו קראת את התגובה שלי. אתה מציג טיעון בו אני צריך לבחור בין שתי אופציות תאורטיות ואילו אני מנסה למצוא את מרחב האופציות הלגיטימיות בעיני לפני שאני בכלל צריך לבחור ביניהן תחת אילוצי המציאות המשתנים. שימור המצב הקיים אינו אופציה במרחב הזה כי הוא אינו עונה על הדרישות שלי. אני לא "זורק" רשימת דרישות1 אלא דורש מהמדינה להיות מה שהבטיחה במגילת העצמאות. על השאלות הביטחוניות שאתה שואל אני לא מוסמך לענות. יש מספיק בעלי תפקידים בטחוניים שמוסמכים לענות על השאלות האלו. תשאל אותם. זה לא שאני מנסה לבטל את החששות הבטחוניים שלך, אני פשוט לא הכתובת לדיון בטחוני. _________________ 1 היה צליל זלזול |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*כל* הטקסט של מגילת העצמאות? כולל "זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי"?. כולל "העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה."? כולל "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל."? כולל "מתוך בטחון בצור ישראל"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי מה אתה שואל. כל הטקסט (כולל זה וכולל זה) מה? ולפני שנמשיך אני מצפה לתגובה הולמת על תגובה 644075. מה שהגבת שם לא מספק אותי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם במה שהוא בעיניך "מרחב האופציות הלגטימיות" אין שום אופציה אפשרית ? סוגרים את העסק ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ממשיכים עם תחזוקת השבר כמו בחמש עשרה השנים האחרונות ומשתדלים לקיים את ההבטחות הללו ככל יכלתנו בסד המציאות. ובינתיים אולי הפריץ ימות אולי הכלב ימות. אבל בוא קודם נבדוק, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זהו שבדקנו וזה נגמר רע. כמה קרבנות עלינו להקריב למולך, כשהמציאות מוכיחה שמדובר בקרבנות שווא ? האם לא צריך לבדוק מדי פעם את האמונה ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה שוב קורא אותי דרך פילטר. כשאני אומר שצריך לבדוק אני מתכוון שצריך לבדוק מה האופציות שעומדות לרשותנו. האם אתה טוען שעדיף לא לבדוק האם יש לנו בכלל אופציות? או שמא דיון כזה יגרום לך להקריב קרבנות שהם מעבר לכוחך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון זה מה שאנו עושים עכשיו, והוא לא מביא לקרבנות ואין לי שום בעיה אתו. ב תגובה 644080 בשורה האחרונה קראתי לך להציג רעיון שניתן לבדיקה. אם תוכל להביא רעיון שהוא לא מסוכן כמו אוסלו וההתנתקות, רעיונות שלא רק הועלו באופן תאורתי אלא גם נוסו, והניסוי גרם לאסונות שבגזרה הדרומית אנו סובלים מהם עד היום, אשמח להביע דעתי עליו, ואולי אפילו אמליץ לנסותו אם הוא באמת יהיה כל כך מוצלח. אבל כשמתבוננים במציאות בהווה דבר כזה ואפילו משהו דומה במקצת לו לא נראה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד לא הגעתי למצב שאני מציג רעיונות לבדיקה1, אבל אני מבין מתגובתך שלך אין כאלה. __________ 1 אני משתתף די חדש בדיונים מדיניים בטחוניים. מעולם לא הקדשתי את המשאבים הנדרשים לגיבוש איזו תפיסה מדינית בטחונית קוהרנטית והנחתי שהנבחרים יעשו את זה עבורי. האכזבה שלי מהנבחרים הולכת וגוברת עם השנים ואני מתחיל להשמיע את קולי כדי להשפיע על אופיה של המדינה שהילדים שלי יחיו בה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן אין לי רעיונות למעשים שיקרבו אותנו באמת ליעדים שהצגת בתחילה, ואני חושב שהרעיונות המעשיים העכשוויים שאמורים לקרבנו ליעדים האלה - אילו שהם הסדרים עם הרשות הפלשתינית בראשות אבו מאזן - שבסופן ניפרד לשתי מדינות, לא רק שלא ישיגו מטרה זו אלא שתוך כדי התהליך שייכשל בסופו של דבר יביאו להמון קרבנות, ולצורך בהרבה מאמץ ודם כדי להגיע שוב למצב הפתיחה. חוץ מזה גם אם תמצא דרך כזאת, עדיין קיים אצלי עוד ערך שלא נמצא ברשימה שלך. בציונות שלי ''ציון'' מאד חשובה וליו''ש יש ערך מיוחד. והגורם הזה ייכנס אצלי גם כן למערכת השיקולים. לכן, בעיני המשך המצב הקיים הוא הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות. וזה לא כל כך נורא. ברוב שנות קיום המדינה היינו במצב כזה, ומצב המדינה באופן כללי היה טוב בהרבה מזה שהיה לפני שנכנסנו למצב הזה. ''הטוב'' הוא ייחסי ואינו יכול להיות אבסולוטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה אתה מוכן להקריב בשביל שהילדים, הנכדים והנינים שלך יוכלו לחיות בשקט ובשלווה, בלי איום ערבי תמידי בתוככי הארץ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מזכיר לך שמאז קום המדינה ועד היום מתו יותר אנשים בתאונות דרכים מאשר כל חללי המלחמות ופעולות האיבה גם יחד. אז מה אתה מוכן להקריב כדי שהילדים שלך יוכלו לחיות בשקט ושלווה בלי איום תמידי של תאונת דרכים מעל ראשם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שערבים מעורבים בתאונות דרכים קטלניות פי 1.8 מחלקם באוכלוסיה, הרי שטרנספר גם את הסיכוי שילדי יוכלו לחיות בשקט ושלווה בלי איום תמידי של תאונת דרכים מעל ראשם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכאן שלפחות 64% מהתאונות לא מערבות בני מיעוטים (אין שם נתונים כמה תאונות כוללות גם בני מיעוטים וגם בני רובים). מכאן הצעה מתבקשת להורדת כמות ההרוגים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתשובה ימנית לתגובה שלך, אפשר להעתיק אותה כפי שהיא - רק במשפט האחרון (מעל הקו), להוריד את ה"כמה טוב" ושאר תבלינים סרקסטיים: פרצה האינתיפאדה השניה, החמאס השתלט על רצועת עזה ואנחנו חזרנו לוודאות. אני לא באמת רוצה לפתוח כאן דיון ענייני על נכונות הטענות, ברור שאין לי מה לחדש כאן. רק להעיר שלא ברורה ההצדקה לסרקזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסרקזם היה מופנה כלפי הטענה של שוקי שמאל ששום דבר לא השתנה. הראיתי שפעם אחת אחרי שלשה דורות היחס של הפלסטינים השתנה, אבל אז כל כך נבהלנו שדאגנו שיחזור תוך שנים בודדות למה שהיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היחס של שוקי שמואל השתנה. ...ואני מניח שיש עוד כמוהו. זה מעודד, אבל התופעה מתקדמת לאט מדי ומאוחר מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תיזהר, אתה בדרך להתפכחות, כבר נפטרת מההערצה העיוורת לכל מעשי ודברי הערבים, ורק חסר לך להיפטר מהשנאה חסרת הפשר ל"מתנחלים" ואתה עלול למצוא עצמך משלשל את הפתק לא נכון בבחירות הבאות! ובנימה רצינית קצת יותר, נראה לי שאתה בדיסוננס קוגניטיבי שרבים בשמאל נמצאים בו - המציאות בשנים האחרונות הוכיחה לך שהתחזיות האופטימיות של השמאל התבדו, ואילו אזהרות הימין התממשו. אתה עומד על גדות הרוביקון ורוצה לחצות, אך חושש מההשלכות הסוציולוגיות (ואולי אפילו הפסיכולוגיות?) של הזדהות עם המחנה "הלא נכון". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הרבה מן האמת בדבריך, אבל בסופו של דבר עולה מהם פטליזם שמדינה לא יכולה להרשות לעצמה. בשורה התחתונה האמירה שלך דומה לזו של איילת שקד ונפתלי בנט: אי אפשר לפתור את הסכסוך, יש רק לנהל אותו כך שיסב כאב מזערי בינתיים. בטווח הקצר זה כנראה נכון. בטווח הבינוני והארוך זו גישה מאד בעייתית - גם משום שקשה "לנהל" סכסוך כזה לאורך זמן בלי להגיע להדרדרות של המצב , במיוחד מצד גורמים שהניהול שלנו אינו משפיע עליהם; וגם משום שאם האופק היחיד שאתה מציע לחיים כאן הוא אופק של סכסוך מתמיד, רבים יעדיפו לוותר עליהם. מעבר לכך, נשאלת השאלה האם אכן הפטליזם הזה הוא מוצדק; האם באמת אין שום דבר שמדינה יכולה לעשות כדי להשפיע על גורלה, על האופן בו היא נתפשת בעיני שכניה, על יחסם כלפיה, על האופן בו הם מעריכים את האינטרסים המשותפים והמנוגדים שלהם? זו יכולה אולי להיות גישה רכה בנוסח מרץ או גישה נוקשה בנוסח "קיר הברזל" הז'בוטינסקאי, אבל יש לנו עסק עם אנשים ואנשים מגיבים להתרחשויות. האם באמת המסגרת היחידה האפשרית לדיון היא זו שמנסה לשתף רק אותנו ואת הפלשתינים, רק על קווי 67 וכן הלאה, או שמא אפשר לחשוב על כיוונים אחרים ועל גורמים אחרים שיוכלו להיות מעורבים? אני לא יודע. אבל השאלה שצריך לשאול היא זו: האם יש לך חזון כלשהו לגבי אופי היחסים בין ישראל, הפלשתינים והשטח הזה בטווח הארוך מאד? מה היית רוצה שיהיה לניניך כאן בעוד מאה שנה? אם יש לך תשובה כלשהי לשאלה הזו, אתה צריך לשאול האם אנחנו עושים היום משהו שיפריע למימוש החזון הזה. לא בטוח שיש היום דרך להתקדם אליו, אבל אין ספק שאין טעם להתרחק ממנו עוד יותר. אם אתה תקוע בבור, הדבר הראשון שעליך לעשות הוא להפסיק לחפור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם מירב דבריך, אבל אני מעלה באוב את רוח הרפאים הנעדרת מתגובתך: האם המשך הדבקות בפיתרון "שתי המדינות לשני עמים" כדרך היחידה לצאת מן המבוי הסתום והמרפא היחיד לדויי היושבים כאן, היא נכונה או קונסטרוקטיבית? האם חיפוש נתיבים אחרים לא יועיל יותר? אני חושש שהניסיונות לממש שוב ושוב את פיתרון החלוקה רק מעמיקים את המיצר בו שרויים העמים. האם לא כדאי להכיר בכך שמקור הבעיה היא העוינות בין שתי אוכלוסיות החיות על אותה יחידת שטח גאוגרפית בלתי ניתנת לחלוקה. אם זו הבעיה, האם חיפוש פתרונות זמניים שיאפשרו בניית האמון בין הצדדים הניצים אינה עדיפה על ניסיונות חוזרים ונשנים להפריד ביניהם שאינם צולחים? האם הדבקות בפיתרון אחד ויחיד זה, אינה בבחינת הרחבה של הדבקות נוסח נתניהו בכל מיני זכויות היסטוריות, שאינה בעצם אלא ניסיון חסר סיכוי להישאר במצב הנוכחי, משום שכל שינוי יהא מן הסתם לרעה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה ערך גדול דווקא בהצעת "שתי המדינות" - כרגע יתרונה היחיד הוא שבאופן מוצהר שני הצדדים מקבלים אותה, יתרון שמתאדה לנוכח העובדה שבפועל שניהם אינם מקבלים אותה. אשמח לכל הצעה אחרת - כזו שתשלב את ירדן ומצרים, כזו שתחלק אחרת את השטח וכו', אבל ישראל לא יוזמת הצעות כאלה והפלשתינים בוודאי לא. השאלה היא על אילו פתרונות זמניים שיקטינו את העוינות אתה יכול לחשוב. הרי נתניהו ובנט מדברים על "שלום כלכלי" במושגים כאלה - אם יהיה להם מספיק טוב, אולי העוינות תפחת. לא נראה לי שזה דבר שעובד או יעבוד. אז מה כן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפתרון היחיד שיכול לעבוד: שתי מדינות, לשני עמים, בשני עברי הירדן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |