 |
פעם נטיתי לחשוב שאנחנו מפנימים מוסיקה בגיל צעיר, והחל מגיל 20 לערך אנחנו כבר לא מסוגלים להתחבר רגשית לשיר. אפשר לפתח הבנה לז׳אנרים חדשים, ללמוד לאהוב מוסיקה אינדונזית או בי-בופ או אוונגרד, אבל רק השירים ששמענו בגיל 7 או 12 או אולי 16 יכולים עדיין להביא דמעות לעינינו, או התרוממות-רוח, או כיסופים ללא שם.
מסתבר (לפחות עבורי) שזה לא כך, אלא שהרגעים בהם אנחנו פתוחים להתניות מוסיקליות חדשות נדירים יותר. והנה, יצא שהאזנתי ל״סוס מעץ״ של גלרון דווקא ביום בו אבא שלי סיים את חייו. לא היה קשר אמיתי - זו היתה, במקרה, ברקת, שהצביעה על השיר בפייסבוק באותו הערב, אחרי שאיזה ילד בתכנית כשרונות ניסה לזמר אותו ועצבן אותה. הצעקה החנוקה של השיר נשטפה בי באותו היום בדיוק בחתכים החשופים, ובדרך לשדה התעופה בכיתי איתו בכל ליבי. הכרתי את השיר עוד קודם, ודי אהבתי אותו, אבל החוויה הזו הפכה אותו לחרב מתהפכת עבורי. אני לא מסוגל להקשיב לו יותר מעשר שניות.
אני מספר את כל זה סתם כדי להסביר שלא הצלחתי לקרוא את כל המאמר עדיין, כי אני תמיד נתקע בשיר השני. אני יודע שאני יכול לדלג, אבל עוד לא הצלחתי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש