בתשובה ליובל נוב, 30/04/17 22:00
בשולי המאמר 692191
לא איזה, גיטריסט, כמו כולם

אבל הרי זו בדיוק הנקודה של נילי, שאם מתייחסים לתאוריה מנקודת מבט דסקרפטיבית, כלומר - כלי לניסוח של אוצר מילים מוסיקלי בז'אנר מסויים, ולא רשימת כללים של עשה ואל תעשה - אין שום מניעה להלחין דברים ''דיסלקטים''. כשאני לימדתי תאוריה בבית ספר אימצתי בדיוק את הגישה הזאת, אמרתי להם ''אלו צלילי הסולם הדיאטוני. כמובן שאתם לא חייבים להשתמש רק בהם כשאתם במסגרת הסולם, למשל אם תנמיכו את הדרגה הזאת, תקבלו סאונד מאד חריף...'' כלומר לא ''אתם צריכים לכתוב ככה'' אלא ''אם תעשו ככה, תקבלו סאונד כזה, ואם ככה, תקבלו סאונד אחר - הכל בהתאם לאפקט שאתם רוצים לקבל''. זו נקודה שהתעקשתי מאד להעביר. לדעתי, אנשים שלמדו ככה - לא צריכה להיות להם בעיה לכתוב באופן ''דיסלקטי'', אם זה מה שהם רוצים להביע. והם גם ידעו להסביר למה זה נשמע ככה.

מצד שני... יכול להיות שכשאנחנו לומדים אוצר מילים אנחנו מפסידים משהו. זה כבר מתקשר לשאלה פילוסופית רחבה יותר - כאשר אנחנו מנסחים את המציאות במילים, אנחנו מתעלמים מהחלקים במציאות שאותם לא ניתן לנסח. בהקשר מוסיקלי - אפשר להסביר איכות של יצירה כלשהי בכלים תאורטיים, רק עד גבול מסויים - חלק מזה ישאר לעולם בגדר בלתי ניתן לניסוח. אולי אפשר להקביל את זה ליכולת החלקית של הביולוגיה להסביר תופעות חברתיות ורגשיות אצל בני אדם.
בשולי המאמר 692193
יפה.
בשולי המאמר 692218
מסכים לחלוטין עם כמעט כל מה שכתבת, חוץ מאשר עם המסקנה "אנשים שלמדו ככה - לא צריכה להיות להם בעיה לכתוב באופן 'דיסלקטי"'.

קודם כל, אנסה להבהיר למה אני מתכוון בהרמוניה "דיסלקטית". "דיסלקטי" זה לא שקול ל"לא-דיאטוני". יש הרי הרבה מוזיקאים מלומדים שמשתמשים באופן מודע ומושכל בהרמוניה לא-דיאטונית (כספי, רכטר, שם-טוב לוי ושות'), והתוצאה רחוקה מלהישמע דיסלקטית. אז מה זה כן "דיסלקטי"? אתה בטוח מכיר גיטריסטים מהסוג שמלחין שירים ע"י כך שהם מקבעים את יד שמאל באיזושהי "צורה" (נניח אקורד E עם בארה), ואז מזיזים אותה על הצוואר עד שמתקבל אקורד שמתאים איכשהו למנגינה שהם מפזמים, או שסתם נשמע להם מגניב (ואם לא מצאו כזה אקורד, מנסים "צורה" אחרת). ברוב המקרים מתקבלת בשיטה הזו הרמוניה "רגילה" (כלומר שלא הייתי קורא לה דיסלקטית, ושיכולה להיות דיאטונית או לא), אבל לפעמים מתקבל איזה אקורד "אללה יוסתור", כמו הסי-במול מינור ההוא אצל קורין אלאל‏1. הוא "אללה יוסתור" לא רק בגלל שהוא מאד לא דיאטוני, אלא כי הצבע שלו מנוגד לאופי אמצע-הדרך של השיר; אילו הוא היה מופיע באיזה שיר של הקליק, נניח, הוא היה מצלצל לי יותר מתאים. זה (בעיניי) דוגמא לאקורד "דיסלקטי".

מוזיקאי שלמד באופן יסודי תיאוריה מן הסתם לא היה מנסה להרמן שירים בשיטה הפרימיטיבית הנ"ל. אז נכון, עקרונית הוא היה יכול לבחור במודע באקורד ה"אללה יוסתור" (ואני מעריך שאם אחפש מספיק, אוכל למצוא דוגמא לסי-במול מינור בסולם דו מז'ור אצל מוזיקאי מלומד), אבל אני חושב שהסיכוי שזה יקרה יירד משמעותית בגלל הידע התיאורטי - קרוב לוודאי שהוא לא היה שוקל בכלל את האקורד הזה. אם נחזור למה שכתבת, אולי לא צריכה להיות למוזיקאי מלומד בעיה לכתוב באופן "דיסלקטי", אבל אני חושב - בלי שאני יכול להוכיח - שבפועל, לפחות במקרים מסוימים, ההשכלה תעקר את מנגנון הכתיבה שהפיק אקורדים דיסלקטיים.

והפסקה האחרונה שכתבת מאד יפה ומעוררת מחשבה. תודה.
_____________
1. הניחוש שלי הוא שפחות או יותר ככה קורין אלאל הגיעה לסי-במול מינור הזה
בשולי המאמר 692311
אוקי, אני בהחלט יכול להזדהות עם התחושה שלך, שאנשים כמו מתי כספי או אדם נילי לא יכתבו באופן דיסלקטי, גם אם עקרונית יש להם את הבחירה לעשות את זה.

אבל... למשל, הטכניקה שתיארת של להעביר פוזיציה פתוחה ממקום למקום נקראת "הרמוניה גיטריסטית"*, אתה יודע מי היה המאסטר של הטכניקה הזאת? הייטור וילה לובוס, המלחין הלאומי של ברזיל, אחד שקשה להאשים בחוסר ידע. הנה דוגמא:

הקטע מ 1:08. בדיוק מה שתיארת - צורה של E שעוברת ממקום למקום לאורך כל הצוואר. הנה דוגמא יותר טובה:

הקטע מ 0:44, וגם הקטע מ 1:25. שוב, צורה פתוחה שמטיילת לאורך כל הצוואר - כאן זו כבר ממש השתוללות פרימיטיביסטית. (אבל אני מתאר לעצמי שלא תחשיב את זה לאקורדים "אללה יסתור" כי כל האופי של הקטע הוא כזה, כלומר, חסר כאן אלמנט של הפתעה). לדעתי זו דוגמא למוסיקאי מלומד שיודע לכתוב "כמו מטומטם" כשהקטע מצריך זאת. יכול להיות שבאמת, התשובה היא שצריך ללמוד תאוריה ובו זמנית להיות מסוגל לשכוח את מה שאתה יודע.

על איזה שיר של קורין אלאל אתה מדבר?

*אוקי, רק אני קורא לזה ככה, אבל הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויתייחס לנושא מבחינה אקדמית.
בשולי המאמר 692328
השיר של קורין אלאל שאני מדבר עליו הוא "דרך הכורכר", כמובן, שהיא הלחינה! עליו ועליה אנחנו מדברים כל הזמן, לא?

בטכניקה שתיארתי לא התכוונתי שהגיטריסט זז בין פוזיציות עם מיתרים פתוחים, אלא כשכולם סגורים (כתבתי "עם בארה"), כך שכל אקורד כשלעצמו הוא סטנדרטי לחלוטין. ההקשר ההרמוני של האקורד שנבחר הוא זה שלפעמים הופך אותו לדיסלקטי - למשל סי במול מינור בהקשר של סולם דו מז'ור.
בשולי המאמר 692223
אני מסכים בהחלט. לגבי הפסקה האחרונה, אני יכול להעיד מנסיוני שלעיתים, כשלמדתי לנגן שיר שאהבתי קודם, התרגום של הצלילים שהכרתי קודם משמיעה לאקורדים ותווים, פגע בחוויה הישירה המקורית וההנאה מהשיר.
אחרי שכבר זכרתי את האקורדים בעל פה, כשרציתי לנגן אותו היטב, הייתי צריך במודע לעבור ממוד של ''לנגן אקורדים ותווים'' (עכשיו אי מינור, עכשיו ג'י, וכן הלאה) למוד של ''לנגן את המוזיקה'' - עכשיו החלק ה''זה'', ומכאן החלק ה''זה'' - כשב''זה'' אני מתכוון לזכרון הישיר של המנגינה.

אולי מי שלומד מוזיקה בגיל יותר צעיר ובצורה יותר ''קלסית'' ממני, שתי צורות ההצגה האלו כבר משתלבות אצלו במוח בצורה כל כך הדוקה, שאין צורך ב''תרגום'' מאחת לשנייה. (אני למשל לא יודע לנגן בזמן אמיתי תווים כתובים). אבל חלק מזה הוא באמת הצמצום שנובע משיטוח החוויה השמיעתית לשפה המוזיקלית.

גם בשפה רגילה אני בטוח שהמילים מצמצמות חוויה. לבת הראשונה שלנו לקח לנו שלושה שבועות לבחור שם, ואני הרגשתי שבעצם היא שלמה כבר בלעדיו. ושברמה מסוימת הקריאה שלה בשם יחיד מקבעת אותה שלא לצורך למרחב קטן יותר. גם כשלימדנו אותה מה זה ''עץ'' ומה זה ''ציפור'' הרגשתי שאני מצמצם המון חוויות ויזואליות שונות למילה אחת לא מייצגת.
בשולי המאמר 692312
מעניין, זו תלונה נפוצה שאני שומע מאנשים, שהתרגום לשמות של תווים פוגע להם בחוויה, אבל אני מעולם לא הרגשתי ככה. (והתחלתי בגיל די מבוגר).
בשולי המאמר 692314
זה גם השמות המילוליים אבל לא פחות האיצבוע המוטורי. מבחינתי חלק ניכר מהמאמץ והלימוד בשיר חדש הוא האיצבוע שלו, וכך גם המאמץ והזמן המושקעים בו. אז אולי אפילו יש כאן שלוש רמות - חווית השמיעה, שמות האקורדים/תווים על הדף (במידה ועוברים דרך הדף. לעיתים, עבור סולואים למשל, אפשר לדלג על הדף לגמרי), והצורה של האקורדים/תווים על כלי הנגינה הספציפי מבחינת מיקומי האצבעות והמעברים.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים