בתשובה לשוקי שמאל, 08/05/17 15:12
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היי, בשל ריבוי הנקודות החשובות שהעלית אתייחס רק בקצרה (יחסית): מובן מאליו שלא כל אמנות המתיימרת להיות איכותית היא אכן כזו, ולא ניכנס כרגע לשאלה מי הם קובעי האיכות (הוכברו על כך די מילים לעיל). וברור שהיה יכול להיות נפלא אם "אמנות גבוהה" (נא להבין אינטואיטיבית בלי לדקדק כעת בניסיונות הגדרה) או אמנות קלאסית הייתה מדברת ל"כולם". השתמשת בביטוי "לפרוץ אל ההמונים" אבל ההתעניינות באמנות גבוהה חייבת להיות דו-סיטרית, היא לא עניין שבא מכיוונם של היוצרים בלבד - הקהל צריך ללמוד אט-אט ולעלות בהרבה מדרגות התנסות וידע (כן, לפעמים אף מייגעות) עד שיוכל ליהנות ממנה, ולרוב זה לוקח שנים. ולו רק בשל העובדה הזו נוצרת פירמידה, כל יחיד מגיע לגובה אחר. הגבהים השונים תלויים כמובן גם במקפצות ההשכלתיות והכלכליות הראשוניות (ועוד) שזוכה להן היחיד - והנה כבר הגענו לפן פוליטי, למשל, "צדק חלוקתי" כדי לספק משאבים לכל התנאים הראשוניים הללו. מדרגות ההתנסות והידע יוצרות בראש הפירמידה אליטות (גם מדעיות, כלכליות וכו'). חברה יכולה לבחור אם היא רוצה לבנות פירמידות תרבותיות, אמנותיות ואחרות או שהיא רוצה לשטח ולרדד הכול. אני מסכים איתך ששרת התרבות היא טרול שניזון מזעם ההמונים, אבל איני מקבל את הטענה שהיא רוצה להעביר את ההגמוניה התרבותית-אמנותי לאליטה אחרת, צר לי, אבל אני לא מצליח לראות את האליטה החדשה הזאת (ומה שראיתי השבוע, למשל, זה ביטול יריד הספרים והאירועים הנלווים בפריפריה, בירוחם ודימונה, וכמו כן, השנה לא ניתן תקציב למפגשי נוער עם סופרים.) ה"מזרחיות" של רגב, דומיה ומזדנביה היא פוליטית-כוחנית ולא תרבותית-אמנותית. האם היא באמת רוצה לקדם ידע על יהודי עירק באמצעות ספרות ("מפריח יונים" של אלי אמיר)? על תרבות יהודית במרוקו ("אבני שיש טהור" הרצל כהן)? על יהדות צפון אפריקה במאה העשירית? ("מסע אל תום האלף" א.ב. יהושע)? לא! שום דבר חיובי, שום אליטה חדשה, רק פופוליזם, הרס וכוחניות - "מה שווים ספרים אם אנחנו לא שולטים בהם". שום דם חדש אלא ברבריות. אני מסכים איתך שכאשר התרבות ממומנת על ידי השלטון או מצאנטים היא אינה חופשיה לגמרי ועלולה להפוך אמנות מטעם. אבל אין זה מדויק לקבוע שהמוזיאונים (לא הגלריות) והתאטראות (כשאין מדובר בבידור) יכולים להתקיים בכוחות עצמם, הם כן תלויים במימון ציבורי במידה רבה, ולכן נוצרת דילמה שאין לה פתרון חד וחלק. ומשום שיש תלות בשלטון, השאלה בסופו של דבר היא שאלה של מידה - עד כמה השלטון מצדד ב"חברה פתוחה" ב"ידע פתוח", ב"אמנות פתוחה", או להפך, מצמצם את גבולות הידע והאמנות. והשלטון הנוכחי שרגב היא מסמניו הבולטים עוד מגדיל לעשות, הוא מקדם בערות כדי להנציח את עצמו ומסמן את "החברה הפתוחה" כאויב. נ.ב. הארכתי ולכן לא התייחסתי להערותיך באשר למולייר ושקספיר, ולכן רק אעיר שחברת ההמונים המודרנית שונה בתכלית מהחברות שקדמו לה ולו רק בגלל אמצעי התקשורת המודרניים, מהדפוס, דרך התחבורה ועד הרדיו, הקולנוע, הטלוויזיה, המרשתת וכו', כלומר, לו רק משום כך, אפשר לשלול את הטענה ששקספיר ומולייר "עבדו בתעשיית התרבות להמונים" כדבריך, מושג "חרושת התרבות" הוא מושג מודרני לחלוטין. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
על רוב הדברים שכתבת אני לא חולק. בפרט, אני מקבל בהכנעה את שכתבת בנוגע לדרך הדו-סטרית שבין האמנים לקהל. אכן, כאשר מלעיטים את ההמונים בתפריט אמנותי דל ערך וקלוקל, הסיכוי שהקהל הרחב יגיע אל האמנות הגבוהה בכל זאת הוא קלוש. ולהיפך, כאשר השלטון מעודד ומסבסד את התרבות הגבוהה, יש לה סיכוי טוב לחלחל גם לקהל הרחב. מה שמפריע לי בתמונה הזאת, הוא עניין המידה. נוצרת תמונה לפיה שתי אליטות, האליטה השלטונית והאליטה התרבותית, מפתחות קשר סימביוטי בלעדי. זהו קשר הדוק מדי, של גילוי עריות, שבו האליטות מזינות זו את זו, על חשבון הקהל הרחב המשלם את המחיר. אם לשפוט ע''פ המחאות הקולניות של אנשי התרבות כלפי השרה, הם תלויים לקיומם ולפרנסתם באופן בלעדי בצינור החמצן אותו מחזיקה השרה. ללא התמיכה הממסדית של האליטה השולטת, אין לאליטה התרבותית קיום משל עצמה בכלל. אם זה המצב באמת, הרי שהסכסוך הוא טבעי ובלתי נמנע. השרה שלנו, שאין לה כל עניין בתרבות (היא מתפארת בכך שלא קראה את צ'כוב, אבל לא נראה לי שאת טשרניחובסקי, לאה גולדברג או דוד גרוסמן היא כן קוראת), פשוט תמשיך להתעלל ב''קפוצי התחת'' שנואי נפשה. מצד אחד היא תמשיך לקיים אותם קיום דחוק בכספי הציבור ומצד שני היא תמשיך להטיף ולנזוף בהם, בשם אהבת העם והמולדת. הדרך היחידה לצאת מן המילכוד הזה, היא שלפחות לשכבה העליונה של אנשי התרבות, יהיה קשר ואהדה של הקהל הרחב, שיאפשר להם קיום עצמאי, גם ללא חסדיו של מיניסטריון התרבות. את המלחמה בשרת התרבות צריכה לנהל האליטה המוכרת והפופולארית של האמנים. והמלחמה לא צריכה להתנהל בקריאות וצעקות במסיבות פוליטיות, אלא באמנות ובתרבות עצמה. מולייר נלחם בחליי הבורגנות הצרפתית במחזות שלו ולא בקטטות רחוב. החובה של האמנים לזכות בהכרה הציבורית רק מתחזקת ומודגשת, ע''י ההתנהגות העויינת והמסיתה של שרת התרבות. וממילא ידוע שהאמנים לא יכולים להילחם בז'דאנובים למיניהם ע''י צעקות ומחאות, אלא רק באמצעות הוקעתם והגכחתם באמנות שלהם. לא יתכן שהאמנים ואנשי התרבות הישראלית לא יוכלו לפעול במה שאפשר לתאר כדמוקרטיה הישראלית ההולכת ומדלדלת, את מה שפעלו בולגאקוב ופסטרנק בשיאה של הרודנות הבולשביקית. ממילא, אם מקומם של אנשי התרבות באהבה ובהערכה של הקהל הרחב, ייתפס ע''י אנשי התרבות מטעם של משרד התרבות, הרי שגם לתרבות שלהם ולקיום שלהם עצמם לא תהיה תקומה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |