 |
במילה אחת, לא.
עצם הרעיון לרוץ (או לרכוב) כשעה בלי לזוז מהמקום מעורר בי חלחלה. כל הרעיון של ריצה בעיני זה ההתקדמות, הנוף המתחלף, הידיעה שגם אם נגמר לי הכוח באמצע הדרך, עדיין אני צריך לחזור הביתה (בערך) את אותו המרחק שעברתי ואי אפשר פשוט לעצור, לנגב את הזיעה וללכת לראות מה יש במקרר. אני לא רץ כדי לשמור על המשקל או על הכושר. אני רץ כי אני לא יכול בלי זה, כי אם אני לא רץ אני נהיה חסר שקט, מתוח, עצבני, חנוק, חסר קשב ועם קשיי ריכוז. את זה שום אופני כושר או מכונת ריצה לא יפתרו.
והסיכון? זניח. אני גר בסביבה כפרית ללא אכיפה, ואם היו אוכפי סגר במסלול החורף שלי הייתי רץ בדרכי העפר שבין השדות (אני עושה את זה בין כה וכה החל מהתייבשות הבוץ ועד ליורה). השילוב של הצורך החזק, הסיכון (שלי או של הזולת) האפסי והאכיפה הלא קיימת לא נותנים לי שום סיבה להמנע מהתחביב שלי. אני מניח שהוראות טיפשיות של מקום העבודה שלי שהיו מלוות בסיכון אפסי ואכיפה לא קיימת (נגיד, הנחיה שלא לעשות שום שימוש במשאבי החברה לתועלתי האישית) היו זוכות לאותה התעלמות מצידי.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש