בתשובה להאייל האלמוני, 10/09/20 18:25
מהמקפצה 725243
מי מודד כך בדיוק את מי?
אני חושב שברוב המערכות שציינת זה קיים במובנים שונים, אבל שונים בין מערכות שונות ולא בהכרח דומיננטיים. תקצר היריעה מלהתייחס לכולן, אז בוא נתמקד בפרקליטות.
אין מישהו שמודד את הפרקליטות כארגון לפי הרשעות, ואני בספק אם ההנהלה (או מישהו בארגון) מודד פרקליטים מתוכו במפורש ובמוצהר לפי מספר הרשעות. אם יש בפרקליטות מוטיבציית יתר להרשיע, אני מניח שהסיבות שונות.
מהמקפצה 725253
בו ניתן דוגמא. נגיד שאתה פרקליט זוטר. אתה מקבל מהמשטרה תיק של אדם שנאשם בגניבת רכב. המשטרה נותנת לך הודאה של הנאשם, היא טוענת שהוא נתפס באוטו, ויש לו עבר עשיר כגנב. הסנגור שלו אומר שהוא יסכים לעסקת טיעון. מצד אחד, אתה יכול לפתוח בחקירה עצמאית. להזמין בדיקה פרנזית יקרה ואיטית. לבדוק אם אחד מהשוטרים החוקרים היה קשור ליריביו של הנאשם. לבדוק אם יש מישהו שהוא מפחד לנקוב בשמו ומעדיף לקחת את האשמה על עצמו. כל הדברים האלה לוקחים זמן ועולים כסף. הסיכוי שהדברים האלה יגלו לך משהו חדש הוא אפסי. ויותר מזה, אם יקרה ה-‏0.0001% והם יגלו לך משהו חדש, עזרת לקדם את הצדק אבל לא באמת שחררת צדיק (גם אם הוא לא גנב את הרכב בוא הוא נאשם, מן הסתם הוא גנב לי רכב אחרים מבלי להתפס), ומצד שני, אם יקרה ה-‏99.9999% ולא גילית כלום מישהו צריך לשלם את החשבון, מישהו צריך לנהל את שאר התיקים שאתה לא ניהלת בזמן הזה ומישהו צריך לשמוא על יחסים טובים עם המשטרה בזמן שאתה הורס אותם. אם תעשה את זה פעם אחרי פעם ופעם אחרי פעם לא תגיע לשום דבר מעניין המעסיק שלך לא ימשיך להעסיק אותך ועשר שנות עבודה קשה שהשקעת על מנת לקבל את התואר היקר הזה ילכו לשום מקום.

במילים אחרות, אנחנו, כחברה, מודדים ככה את הפרקליטות. מן הסתם זה לא לפי "מספר הרשעות", אבל שילוב מסויים של אחוז ההרשעות, העלות של המשפט, הזמן שהמשפט לקח, כמות המשפטים שהפרקליט מסוגל לנהל בו זמנית, כמות המשפטים שהגיע לכלל סיום.... איך אחרת תבדוק את הפרקליטות? איך תחליט איזה עורכי דין לקדם? איך אחרת תחליט אם הפרקליטות מנצלת את התקציב שלה כראוי? הרי אתה לא מציע לתת לפרקליטות תקציב לא מוגבל.

אני לא אומר שיש בפרקליטות מוטיבציית יתר להרשיע. זאת תיאוריית קונספירציה. אני אומר שאין מספיק מוטיבציה (ומשאבים) להגיע למשפט צדק בכל מקרה, ושאני לא מכיר דרך דרך לייצר מוטיבציה כזאת. גם עובדי הפרקליטות הם בני אדם, יש להם משאבים מוגבלים, יש להם אינטרסים אישיים, וגם אלה מהם (ואיני מניח שמדובר על כמעט כולם) שרוצים להגיע לתוצאה צודקת, לא יכולים לעשות את זה. רובם המוחלט לא רשעים, אבל לדעתי יצרנו סיטואציה בה קיימת אפשרות שהפרקליטות לא תמיד מונעת רק על ידי הרצון להגיע לאמת (וכאמור, אני לא מכיר דרך למנוע ייצור של סיטואציה כזאת).
מהמקפצה 725271
אין חולק על כך שהגעה מיטבית לאמת דורשת משאבים, והמשאבים מוגבלים, ואני מסכים עם כל מה שאתה כותב. להיטות יתר להרשיע (שאני לא באמת יודע עד כמה היא חזקה) יכולה להתבטא גם באופנים שאי אפשר לתרץ בחיסכון במשאבים. למשל, מתעוררים ספקות מהותיים בעניינו של מי שהורשע כבר, ויש ערעור; או שהמשטרה מגישה תיק שבו יש הודאה אבל בלי ראיות תומכות חזקות מספיק, והסנגור לא מציע עסקת טיעון אלא טוען לחפות. אם כבר מסתכלים על החור של הגרוש, הדבר החסכוני ביותר לפרקליטות ולמדינה בכלל הוא לוותר ולזכות. אם הפרקליטות מתעקשת להתנגד לזיכוי - ולפעמים היא מתנגדת - זה בוודאי לא מטעמי חיסכון; לפעמים מטעמי חתירה לצדק, ולפעמים מטעמים לא טעימים. לא, אין לי דוגאמות קונקרטיות (לא כי אין, כי הזיכרון שלי גרוע), וכאמור אין לי ביסוס לטענה שיש כאן בעיה קשה.

את הדרך המועדפת עלי ליצור מוטיבציה לעשות את הדבר הנכון אני שואב מהאתוס בתאגיד שבו אני עובד, וגם ממה שאני שומע על התרבות בחיל האוויר וכאלה. צריך לוותר על היומרה לתמרץ לפי קריטריונים מדידים, לסמוך על המנהלים והעמיתים שמכירים מקרוב את עבודתו של העובד המתומרץ, לדעת שלפעמים הם לא יהיו הוגנים ועדיין זה עדיף; להעלות על נס לפחות בתוך הארגון מקרים ספציפיים של פעולה בהתאם לערכים שאינה מובנת מאליה; ולתחקר תקלות בלי להאשים (זה הכי קשה).
מהמקפצה 725317
זה לא רק משאבים. נראה לי שאת התופעות שאתה מתאר אפשר להסביר בעזרת זה שברגע שיש לפרקליט מעורבות רגשית בתיק שהוא מנהל הוא מוטה. זה הטבע האנושי, ואני לא מכיר הסבר הגיוני יותר.

אני לא חושב שהדרך שלך באמת תשנה את התוצאות בקשר הזה.
מהמקפצה 725323
זו אכן ההשערה שלי - שמוטיבציית יתר להרשיע (במידה שקיימת) היא בגלל רגש ואגו, לא בגלל אילוצים חיצוניים ולא בגלל מבנה תמריצים.

אני חושב שהדרך שלי יחד עם מודעות, והדגשת החתירה לצדק כערך, יכולה בהחלט לשנות את התוצאות. מספיק שמדי פעם ראש הפרקליטות יעלה על נס (באספת העובדים, בניוזלטר, מה שיש להם; עוד יותר טוב, עם הודעה לתקשורת) מקרה ספציפי של פרקליט ש"ויתר" לנאשם, בנסיבות מוצדקות אך לא מובנות מאליהן, זה יעשה את העבודה.
מהמקפצה 725348
אני חושב שהרגש והאגו הם תוצאה של אילוצים חיצוניים. אחרי שהגעת (מאילוצים חיצוניים לא מודעים) למסקנה שהנאשם אשם קשה יהיה לך לשנות את דעתך. ראה את הדיון למעלה.

אני אופתע לשמוע שזה (הדרך שלך) לא המצב היום. הנקודה היא שיש כאן בעיה אינהרנטית. מן הסתם אפשר להגביר (אם מי שעומד בראש הפרקליטות לא מדגיש את החתירה צדק ומעלה על נס עורכי דין שלא ויתרו לנאשמים כשהצדק דרש שיוותרו) אותה. אבל לא ברור לי איך אפשר לבטל אותה בלי לשנות את המבנה באופן יסודי (ואי לא יודע איך לעשות את זה מבלי לגרום לפחות צדק בשורה התחתונה).
מהמקפצה 725390
אני לא לגמרי עוקב - מהם האילוצים החיצוניים הלא מודעים שהביאו אותך למסקנה שהנאשם אשם? אני מסכים שלאחר מכן יהיה לך קשה לשנות את דעתך, ולו בגלל הטיית האישוש, אבל זה באותה מידה יהיה נכון אם מלכתחילה הנאשם יראה לך חף מפשע, יהיה לך קשה לשנות את דעתך למסקנה שהוא אשם.

אני חושב שסיבה חזקה להטיה בפרקליטות לכיוון אשמה הוא התחרות מול הסנגורים. הסנגור מלכתחילה מוצב כיריב של התביעה, ואם הנאשם מזוכה, אפילו בהסכמת הפרקליטות, זה מצטייר בעיקר כניצחון של הסנגור. (מצב יוצא מן הכלל שעולה בדעתי, ואולי קורה פעם בירח כחול, הוא שנציג הפרקליטות עולה על טיעון או ראיה לטובת הנאשם שהסנגור פספס, ואז אותו נציג יכול להביא לזיכוי הנאשם תוך ניצחון רגשי מתוק במיוחד על הסנגור. אבל מן הסתם זה יהיה נדיר.) נראה לי שאתה חושב על משהו מעבר לכך.
מהמקפצה 725392
כדאי לזכור שהשלב שאתה מדבר עליו הוא כבר שלב המשפט. זה שלב מאוחר יחסית בעבודת הפרקליטות. החקירה, איסוף החומרים, בחינת הראיות, ניתוח המצב המשפטי, הדיונים וההכרעה שיש די ראיות כדי להרשיע את הנאשם בוודאות סבירה וגם השימוע אם הוא מתקיים - כל אלה מתרחשים קודם לכן, ואם הפרקליטות פועלת כשורה אז היא לא מגיעה למשפט בלי לעבור רף ראייתי ומשפטי גבוה יחסית. לכן, גם בלי קשר להגנה, הפרקליטות כבר "מבושלת" ומושקעת עמוק בתיזה של האשמה. מבחינה מסוימת כך זה גם אמור להיות: לא הייתי רוצה שהפרקליטות תגיש כתב אישום אם היא לא משוכנעת באשמתו של אדם. לכן אתה צריך להפנות את הזרקור שלך לשלבים שקודמים למשפט ולא אל המשפט עצמו. אם במשפט מתגלה ראיה חדשה או קו טיעון שבפרקליטות לא חשבו עליו אז הם פשוט לא היו מקצועיים מספיק; אבל השאלה החשובה היא מתי ולמה ננעלים על חשוד מסוים ומתחילים לחפש ראיות להרשעתו, וזה קורה הרבה לפני המשפט.
מהמקפצה 725395
האמביציות האישיות של הפרקליט באות לידי ביטוי בכתב האישום גם אם יטען שלא, וזאת מוסכמה שכל אחד עושה את עבודתו קטגור כקטגור וסנגור.

וכעת - אתה טוען שעצם העובדה שהפרקליט מביא את כתב האישום לבית המשפט היא הנותנת שהקטגוריה ידה על העליונה?

לא שמעתי על פרקטיקה כזאת בהיכלי בצדק.
מהמקפצה 725398
זה לא מה שאמרתי. מה שאמרתי הוא שאם הוא מגיש כתב אישום אז הוא כבר (אמור להיות) משוכנע באשמה. זה לא אומר שהוא יצליח לשכנע גם את השופט.
מהמקפצה 725400
אם הבנתי נכון מהסמישרשורון הזה שקטגור מקצועי- וולאוו דווקא הגון ומוסרי וללא רבב - לא אמור לשכנע את עצמו מעבר להשתכנעות החלטית עד כדי הבאת כתב אישום. ובכל זאת, ואם במהלך הדיון המשפטי הקטגור מבין שהוא טעה, האם הוא יבקש לחזור בו מכתב האישום? או שמה עליו לשחק את המשחק המשפטי, שכן לך תדע, אולי השופט בסוף ירשיע אותו ובא לציון גואל.

אם לא הבנתי - אז לא הבנתי.

בסופו של דבר, ולצורך ההסכמה המשותפת יש להסכים כי מדינת ישראל חייבת להגדיל את מכסת משרות השופטים‏1 בשלום ובמחוזי ולהכשיר דור חדש ומקצועי נטול. פניות פוליטיות עם שאיפה אמיתית לעשות צדק ולא רק את קיום החוק.

אני אישית הייתי מעביר את כל המועמדים לתפקידי שיפוט אשר יכולים להכניס מאן דהוא בבית סוהר או בית מעצר לבלות שנה בכלא ללא פרליווגיות מיוחדות - וזה משתלם בסוף - אבל לפחות להעביר אותם קורסים מעשיים בתוך מקומות כליאה, ולפחות שיבינו שהמשטרה מסוגלת לפעמים - ולו בטעות - לעבור על החוק שהיא אמונה לשמור עליו.

נכון להיום התוצאות הן רשעות מוחלטת כלפי החלשים אשר בחברה וגורמים להם עוול כפול ומכופל וזאת בנוסף לאכיפת יתר ומסירת חיי חלשים בידי שוטרים אשר לאזרחים אין אמון בהם ומי באמת מרגיש היום נח ובטוח בסביבת שוטר?

1 גלובס 2019 -
"תמונת המצב במערכת המשפט בישראל: 1,500 תיקים לשופט שלום, 420 תיקים לשופט מחוזי
כך עולה מדוח הרשות השופטת לשנת 2018, שמשקף במספרים את העומס הרב המוטל על השופטים בישראל • עוד עולה מהדוח כי בבתי המשפט המחוזיים ישנם מעל 4,454 תיקים שהדיון בהם נמשך מעל 4 שנים; ועוד 2,132 תיקים שתקועים במערכת מעל 5 שנים"
מהמקפצה 725405
אני חושב שהמקרים בהם התביעה משתכנעת שהנאשם הוא בעצם חף מפשע הם נדירים מאד. התפקיד של ההגנה הוא גם לא לשכנע בכך: התפקיד שלה הוא לשכנע שקיים ספק סביר באשמתו. אם התובע חושב שלאור טיעוני ההגנה הבטחון שלו בכך שהנאשם אכן אשם ירד מ-‏100% ל-‏95%, האם הוא צריך לבטל את כתב האישום או להניח לשופט להחליט?
מהמקפצה 725396
צודק.
מהמקפצה 725409
האילוצים החיצוניים לא הביאו אותך למסקנה שהנאשם אשם, הם עזרו לך להגיע למסקנה הזאת באופן בלתי מודע. נתתי דוגמא בתגובה 725253.

בנוסף לאילוצים החיצוניים, נראה לי שלעורכי דין שעובדים בפרקליטות הרבה יותר קל להזדהות עם קורבנות של פשעים ועם המשטרה מאשר עם רוב הפושעים. אחרי הכל, אם אתה עורך דין בפרקליטות מן הסתם השקעת בלימודים מבית ספר היסודי עד סיום האוניברסיטה, רצית להיות עורך דין, בחרת לעבוד בפרקליטות ואתה נמצא בשרי עבודה יומיומיים עם שוטרים ועורכי דין אחרים. כל זה משפיע ו/או מעיד על האופי שלך. להבדיל, רוב הנאשמים באו ממעמד סוציו אקונומי נמוך, עם מעט השכלה, עם אינטרקציות חברתיות עם אנשים אנטי סוציאלים וכו'. נראה לי שזה מקטין עוד יותר את הסיכוי של התובע לצאת מהקופסה. אני חושב שזה נכון גם לשופטים ובמידה פחותה גם למושבעים.
מהמקפצה 725413
לגבי המשפט הראשון, יש הבדל בין הדרך שבה אנחנו כחברה בוחנים את ביצועי הפרקליטות לבין אופן הבחינה של הפרקליט הבודד על ידי עמיתיו ומנהליו. אני חושב שאנחנו בד"כ לא בוחנים אותם כלל - לא יותר מאשר אנחנו בוחנים את הטיפול בשפכים או את הפיקוח על הכנסת זרעים וצמחים ללא אישור. הרוב העצום של פעילות הפרקליטות בתביעה אזרחית ופלילית לא מעניין את הצבור, ואם כבר אז הם בדרך כלל סופגים אש בטענה ששעור ההרשעות הוא גבוה מדי ולא בטענה שבגללם פושעים יוצאים זכאים. ברמת הפרקליט הבודד, הוא כמובן נבחן באופן קבוע על ידי מנהליו; אבל המחשבה שהדבר היחיד או כמעט היחיד שהם בוחנים הוא שעור ההרשעות או קצב פינוי התיקים מהשולחן נראית לי לא מבוססת. גם שם יודעים להעריך איך אדם בוחן את הראיות, מה איכות השיקולים המשפטיים שהוא מפעיל וכן הלאה. כפי שהמנהל שלי בעבודה לא מסתכל רק אם הצלחתי להשיג משהו או לא אלא גם איך עשיתי זאת, כך גם המנהלים שם. מעבר לכך, מול הרצון להרשיע את האשמים עומדת העובדה שכשלון במשפט הוא מכה קשה יחסית לפרקליטות, וגם ישליך על הערכתו של זה שהיה אחראי לכך. דווקא שעור ההרשעות הגדול הופך כל כשלון למכה קשה יותר. זה גורם מרסן משמעותי (מעבר, כמובן, לחשש לגרום לאי-צדק). לא שהגורמים שציינת חסרי משמעות; אין לי ספק שיש להם השפעה, אבל כפי שאני מצפה ומאמין שרוב החוקרים באקדמיה מנסים להגיע לחקר האמת המדעית למרות הטיות מערכתיות לטובת פרסום כך אני מאמין גם שרוב הפרקליטים מנסים לפעול בצורה הגונה ולנטרל את ההשפעות של הגורמים האלה.

כל מה שאתה כותב בפסקה השניה מקובל עלי, אבל אין קשר בינו לבין אופן המדידה של ביצועי הפרקליטות.
מהמקפצה 725416
אנחנו, כחברה, העברנו את בדיקת ביצועי הפרקליטות לממשלה, שהחליטה על תקציב מסויים והעבירה את בדיקת ביצועייהם של כל פרקליט למנהליו. במילים אחרות, כשהמנהלים בודקים את ביצועיו של הפרקליט המנוהל הם עושים את זה בשמנו. נראה לי שגם לזה אפשר לקרוא "מעניין את הציבור".

אני לא חושב ששהדבר היחיד או כמעט היחיד שהם בוחנים הוא שעור ההרשעות או קצב פינוי התיקים מהשולחן. נראה לי שזה חלק משמעותי ממה שהם נבחנים לפיו (גם אם לא באופן מוצהר), וזה בהחלט נראה לי חלק מה"איך הם עשו את זה". נראה לי שאם פרקליט א' סוגר חצי מהתיקים שפרקליט ב' סוגר בפרק זמן זהה אבל הם תיקים מורכבים יותר המנהל שלהם לא ישפוט את א' לרעה, אבל אם המורכבות של התיקים דומה ואין שום סיבה אובייקטיבית אחרת להבדל בין הקצב שלהם אז חד אני אופתע לדעת שאין לזה השלכות על הקריירה של אחד מהם (או על המנהל שלהם).

אני מאד אופתע לשמוע שהמסקנה שלך ("רוב הפרקליטים מנסים לפעול בצורה הגונה ולנטרל את ההשפעות של הגורמים האלה") היא לא נכונה (גם כתבתי את זה בתחילת הדיון). הבעיה היא שהם, כמונו, בני אדם והפער בין "מנסים" ל"מצליחים" בהקשר הזה קיים ולא צריך להפתיע אף אחר.

אתה צודק, הפסקה האחרונה היתה הערת אגב.
מהמקפצה 725454
האמת היא שהממשלה לא בודקת את ביצועי הפרקליטות, אלא (כמו רוב הגופים הפרטיים והצבוריים) היא מנהלת את עצמה באופן אוטונומי ופרט למקרים חריגים יחסית שזוכים לתשומת-לב צבורית או לתלונה לנציב אין שום פיקוח חיצוני עליה. היא לא נדרשת לבוא פעם בשנה לממשלה או לוועדות הכנסת, להציג מדדי שינוי מהשנה שעברה ותכניות לשנה הבאה. כל עוד לא קורה משהו קריטי היא אחראית רק כלפי עצמה - בעיני זה חוסר ענין לציבור.

מובן שקצב פינוי התיקים הוא פרמטר, אבל השאלה היא מה המרכזיות שלו ואיך הוא עומד מול החשש להפסיד במשפט או לכלוא חף מפשע. אם שני הפרקליטים בדוגמה שלך פועלים בקצב שונה אבל האטי ביניהם זכה בכל המשפטים שניהל ואילו הזריז הפסיד בחמישה אחוזים מהם - לדעתי הקידום של הזריז ייפגע יותר.

גם אני כתבתי שהטענות שלך נכונות, נראה שהמחלוקת שלנו מצומצמת להערכת המשקל היחסי של הלחצים השונים. אבל האם אתה מפעיל אותה גישה גם על מקצועות אחרים? האם, למשל, אתה חושב שרופא פנימאי מוטה באופן משמעותי לטובת אבחנות טריביאליות כי הוא עמוס במקרים, כי מועבר לו מסר שיותר מדי בדיקות CT ו-MRI וצינתורים עם חומר ניגוד עולים כסף לבית החולים וכן הלאה? אני לא נפגש הרבה עם פרקליטים בתפקידם המקצועי, אבל עם רופאים יצא לי - וההתרשמות שלי היתה שאמנם כל הלחצים משפיעים ועלולים לגרום לעיגול פינות, אבל רוב הרופאים משתדלים ובמדה רבה מצליחים לנטרל אותם ולפעול לפי שיקול דעתם המקצועי.

ונקודה אחרונה לגבי הערת האגב - כתבת שם שפרקליטים עלולים להיות מוטים כנגד עבריינים-בכוח מעצם העובדה שהם מגיעים משכבה חברתית שונה, וציינת שאולי שופטים יושפעו פחות ומושבעים עוד פחות. אני חושב שאתה טועה מהותית לגבי המושבעים. יתכן שנדמה לך שהם, כמו הנאשמים, יגיעו "מהעם הפשוט" ולכן יזדהו איתם יותר. זה לא המצב; הנאשמים מגיעים בדרך כלל מקבוצות שוליים שהן גם קטנות יחסית וגם לא משתייכות לאותו מעמד ביניים כמו רוב המושבעים, ולכן בדרך כלל יצוגן בין המושבעים נמוך אפילו עוד יותר. נדמיין שנים עשר מושבעים ישראלים: שניים ערבים, שלושה מצביעי מרכז-שמאל, אחד חרדי ספרדי, אחת חרדיה אשכנזית, אחת דתיה לאומית, אחד עולה מחבר המדינות, שלושה ישראלים ותיקים מצביעי ליכוד. מה רמת ההזדהות שיקבל נאשם בדואי, אריתראי או ישראלי ממוצא אתיופי מחבר המושבעים הזה? אני חושב שהסיכוי שחבר המושבעים יהיה מוטה נגדו גדול יותר מהסיכוי של שופטים ופרקליטים שעוברים סדנאות בנושא של זיהוי ונטרול הטיות ומקדישים לכך מאמץ מודע לאורך כל הקריירה שלהם. בפרפרזה על צ'רצ'יל אפשר לומר שהטיעון הטוב ביותר נגד שיטת המושבעים הוא שיחה קצרה עם המושבע הממוצע.
מהמקפצה 725458
לגבי הערת אגב שלך, הפתרון הוא בבפסילת חבר המושבעים על רקע יאדה יאדה.
מהמקפצה 725460
אני לא מכיר את הפרטים, אבל תקציב בלי פיקוח נשמע לי כמו מתכון לצרות.

לצורך העניין, לשני הפרקליטים יש אחוז זכיות מספיק דומה (ודומה לשאר העמיתים שלהם), והפרקליט ה"מהיר" הוא לא באמת מהיר אלא ממוצע (יחסית לשאר הפרקליטים ויחסית למה שהמנהל מצפה מפרקליט ברמה שלו)...

כן, אני מפעיל גישה דומה על מקצועות אחרים, ופרט על רפואה (אותה הזכרתי בתחילת הדיון). כמו רוב בני האדם הבוגרים יצא לי להפגש לא פעם עם רופאים, אני מנסה ולא מצליח להזכר מתי רופא שאל אותי מיוזמתו מה הדיאטה שלי, כמה שעות אני ישן, אם אני שותה אלכוהול, מעשן, או לוקח סמים, אם אני מתעמל, אני לא חושב שעשו לי בדיקה שיגרתית‏1 של לחץ הדם, הדופק, אחוזי השומן, או משהו כזה... אני לא חושב שהם מעגלים פינות, ובוודאי שאין לי שום דבר נגד הרופאים (או הפרקליטים), אני חושב שהדרך שבה אנחנו בודקים את מערכת הבריאות, וכפועל יוצא הדרך שבא אנחנו בודקים רופאים גורמת להם לנסות ולרפא את המחלה הספציפית אותה הם אמורים לרפא.

אין לי ספק שברמת המודע שופטים ופרקליטים מודעים הרבה יותר להטיות שלהם ומנסים להלחם בהם... מצד שני, אני משוכנע שההטיה שלהם גדולה יותר (בעיקר כשמשווים אותם למושבעים שבאים מקרב אותה אוכלוסיה ממנה בא הנאשם).

1 ז"א, לא מטעם מערכת הבריאות, כן עשו לי את זה מטעם העבודה, כשהוצאתי ביטוח חיים וכו'
מהמקפצה 725461
אם כבר העלת את נושא הרפואה - לדעתי יש BIAS מסויים בהערכת רופאים, אבל לכיוון אחר מהתועלת הכלכלית, אלא למחקר.
הבעיה היא שאנחנו מתקשים לדרג את האיכויות הקליניות של רופא מסויים; יעיד כל מי שמנסה לברר על "רופא טוב", ומוצא עצמו מול קושי. בסופו של דבר, הרבה מאיתנו בוחרים רופא במודל SIGNALLING כמו "עובד בבית חולים" או "פרופסור" או "ראיתי אותו בטלוויזיה". אנחנו לא יכולים לבחור "רופא אף-אוזן-גרון בדירוג 97". מדרג של מטופלים הוא בעייתי, כי לא ברור לפי מה הם דירגו את הרופא והאם הדירוג שלהם מוצדק.
לאור זאת, רופאים נשפטים, מקודמים ומדורגים לפי מדד לא קשור בעליל ליכולת שלהם ברפואה - היכולת המחקרית שלהם. כאן יש לנו מדד מספרי ברור ושקוף, שקל לדרג רופאים לפיו - בדיוק כמו אותו פרקליט שנמדד לפי אחוזי הרשעה (כי קשה למדוד מורכבות של תיק באופן מספרי או אובייקטיבי). במובן מסויים, נח יותר לחפש את המטבע מתחת לפנס.
מהמקפצה 725642
כשאתה מדבר על הערכת רופאים צריך להבדיל בין שני דברים: ההערכה מבחינת המטופלים וההערכה מבחינת המערכת. מבחינת המטופלים, האופן שבו הם תופשים רופא מתיחס מצד אחד ליחס שהם מקבלים ממנו ומצד שני לאיכויות האבחנה והטיפול שלו (שוב - כפי שהן נתפשות בעיניהם הסוביקטיביות). למערכת יש קריטריונים אחרים שכוללים את אלה אבל גם את האיכות המחקרית שלו, את היכולת והרצון שלו להדריך רופאים צעירים ומתמחים, את יחסי האנוש שלו במסגרת העבודה במחלקה, את יכולת הניהול שלו, את קצב העבודה וכן הלאה - אני בטוח שאתה יודע הרבה יותר ממני.

אני לא לגמרי משוכנע שקשה לדרג את האיכויות הקליניות - זה כמובן תלוי במדה רבה בהתמחות. אני מנחש שקל יותר לדרג כירורגים מאשר רופאי משפחה, למשל. אבל כדוגמה אנקדוטלית: הבן שלי נבדק פעם ע"י פרופ' עזריה ריין; כל מי ששמע את השם מייד אמר לי "עזריה? הוא קרדיולוג הילדים מספר אחת בארץ". רופאים בכירים התבטאו בסגנון של "כל מה שאני יודע למדתי ממנו". אז יש מקרים שאפשר בהחלט לדרג. אני מניח שלרופאים שעובדים יחד עם מישהו באותה מחלקה תהיה הערכה לא רעה לאיכויות הקליניות שלו - אתה שומע אותו בסיור רופאים ובהתיעצויות, אתה רואה איך הוא מעביר מחלקה, מה מדת הבקיאות שלו במצב של כל חולה, בטיפול ובסיבוכים האפשריים. לי יש מושג לגבי האיכויות המקצועיות של רוב האנשים בצוות שלי. אצל רופאים זה שונה?

לגבי קידום, זו כבר שאלה מורכבת יותר. לא לגמרי ברור לי מה אתה מגדיר כקידום אצל רופאים. במקצועות רבים יש שני מסלולי קידום נפרדים - מקצועי וניהולי. במסלול המקצועי אפשר להתמחות יותר ויותר בדבר מה, להפוך לגורו ברמה של הארגון או של המקצוע כולו (ישיבה בוועדות תקנים, עריכת פרסומים מקצועיים וכו'). במסלול הניהולי מנהלים חלקים גדלים והולכים של הארגון. רופא שהוסמך כמומחה בדרך כלל עובד במחלקה בבית חולים או מתחיל פרקטיקה פרטית (או שניהם) וזה מה שהוא מיועד לעשות עד הפנסיה. אז המסלול הניהולי במצב כזה (בבית חולים, כמובן) הוא בכיוון של ניהול המחלקה; המסלול המקצועי הוא ללכת לתת-התמחות או התמחות נוספת, ללמוד או לפתח שיטה חדשנית, ו/או לעסוק במחקר כעיסוק מרכזי או לפחות משמעותי. אז אם קידום לניהול נגזר ממחקר זה באמת מגוחך כי הניהול דורש כישורים שונים - לאו דווקא הכישורים הקליניים הטובים ביותר, וגם לא המחקריים. אבל אפשר בהחלט להבין שקידום מקצועי (ובוודאי קידום לדרגת פרופסור) ייגזר גם מהצלחה מחקרית, לא?
מהמקפצה 725950
אכן - גם ל"מערכת" וגם למטופלים יש את הקריטריונים שלהם להערכת רופא "באופן כללי"; הבעיה היא שיכולת הערכה הקלינית היא בעייתית-עד-לא-קיימת. וכן, אותה בעייה משפיעה על שתי ההערכות הללו - גם המטופלים וגם ה"מערכת" מנסים להעריך רופאים בצורה שעוקפת את הבעיה.

למטופלים למשל - הפתרון העיקרי הוא "Ask Around", כמו אותו פרופ' ריין מסיפורך. הם שואלים את מי שעובד איתו באופן צמוד, ומקווים שאחרי מספיק אנשים שנשאלו - תתבטלנה ההטיות. נניח, הטיה שקיימת כיוון שמדובר באדם שרק מפאר עצמו ומשוויץ מול עמיתיו, אך המציאות רחוקה מכך. או נניח, שאותם קולגות שנשאלו מקנאים בו ומלכלכים עליו שלא לצורך, או לחלופין משבחים אותו כי הוא מנהל חביב וסימפטי ו"לא נעים להם" ללכלך עליו. אבל כל אלו מתכנסים לאותה הבעיה - חוסר המדדים בהערכת האיכות הקלינית של הרופא, וההתסתמכות על "שמועות" ו"רשמים" של הקולגות.

באשר למערכת - כן, יכולת ההדרכה, יכולת יחסי האנוש ויכולת הניהול וכד' - כולם באים לידי ביטוי. אבל בעוד שאת יכולת ההדרכה אפשר למדוד ע"י משובים מסטודנטים, שאר הקריטריונים בעיתיים גם כן. ובכל זאת, עולה המחקר על כל אלו כאשר מקדמים רופא.
גם באקדמיה למשל יש נטייה לקדם חוקרים לפי המאמרים שהם מפרסמים (ולא, נניח, איכות ההוראה שלהם) - אבל כאן עוד אפשר לומר שפרסום מאמרים הוא העיקר, בעוד שברפואה, אפעס, מדובר בקריטריון "משני" לטעמי להערכת מקצועיות. קידום ל"פרופסור" הוא קידום אקדמאי שנגזר מהמחקרים שפירסמת; רופא יכול להיות בעל איכויות קליניות ירודות ביותר ולהיות פרופסור, ולהיפך.
מהמקפצה 725962
לגבי המטופלים, מובן שאין להם דרך להעריך את הרופא באופן ישיר; אבל אותה בעיה יש לנו עם כל נותן שרות שאנו חושבים לשכור - שרברב, אדריכל, עורך דין או טכנאי מזגנים.

השאלה המענינת יותר היא לגבי הקולגות. אני נמצא מחוץ למערכת הזו ולא מכיר אותה לעומק, אבל במערכות שבהן נמצאתי - מקצועית, צבאית, אקדמית - בדרך כלל לקולגות שעובדים/לומדים/משרתים באופן שוטף עם אדם יש יכולת להעריך את רמתו המקצועית, לא בהכרח במושגים של ציון מספרי אבל כן במושגים של "אם הייתי עכשיו בונה צוות חדש, את מי הייתי לוקח ראשון ואת מי בסוף". האם רופאים שעובדים, למשל, באותה מחלקה עם רופא מסוים לא יכולים להעריך את רמתו המקצועית הקלינית (גם אם ההגדרה שלהמושג הזה כשלעצמו היא קצת עמומה)?

לגבי האקדמיה והרפואה - הבעיה היא שבמקצוע הזה הן במדה לא קטנה שלובות זו בזו, והרופאים בבתי החולים הגדולים משחקים גם במגרש האקדמי. אין למעשה כמעט אף מקצוע אחר שנקודת ההתחלה בו היא תואר דוקטור.
מהמקפצה 725967
ברור שהקולגות יש יכולת להעריך את הרמה המקצועית - באותה מידה, כנראה כל חברי החוג לכלכלה באוניברסיטת ת"א מסוגלים להעריך מי המרצה הטוב ביותר בחוג.
הבעייה היא שאין יכולת להשוות בין מקומות שונים - למשל - מי מרצה יותר טוב, ה"הכי" של ת"א או זה של העברית? ובאופן דומה, מי רופא יותר טוב, ה"כוכב" של הדסה או של שיבא? הקולגות של הראשון בטוחים שהוא עילוי, ומאידך הקולגות של האחרון משוכנעים בכך גם כן. מעטים עבדו עם שניהם ומסוגלים לבצע את ההשוואה.

ובכלל, איך נשווה את כלל החוג/מחלקה בין המקומות השונים? כאן אנחנו רוצים לעשות אולי "ממוצע משוקלל" של חברי החוג - אבל איך אפשר לעשות את זה כששיטת ההערכה היא "מה חושבים העמיתים"?
בהעדר יכולת להשוות מחלקות שלמות וחוגים שלמים אנו פונים לפתרון אחר, השוואת התוצר האקדמי של המקומות הללו. מאמרים אפשר לספור ולשקלל, וכן ניתן לראות שמחלקה מסויימת היא "יותר" מאחרת, וחוג מסויים הוא "יותר" ממקבילו במקום אחר.

הדבר לא נסתר כמובן מהמנהלים; כיוון שמודדים את כלל המחלקה לפי מדד המחקרים - הם דורשים מחקרים מהעובדים שלהם, ומכאן הדגש הרב יותר על פרסומים ממה שהייתי חושב ש"נכון".
מהמקפצה 725420
הבנתי, אני מסכים.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים