בתשובה לאיתן, 08/02/22 20:05
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אני מבין שבעיניך לא ראוי שהמדינה תממן ספורטאים" אם אתה מבין, אז מה החוכמה בתגובות gotcha כמו זו? "אבל האם אנחנו מדברים על עולמנו, או על עולם אוטופי שמתנהל לפי הכללים החביבים עליך?" 1. ב"עולמינו" יש הרבה כללים שנקבעו על ידי בני אדם. כל אחד מאיתנו רוצה לשנות חלק מאותם כללים. אחרת לא היו דיונים. זה לא הופך את כל מי שמציע לשנות את הכללים לאוטופיסט שלא מודע למציאות. 2. אנחנו מדברים על תפישת העולם שלי. קרא את ההקשר של הדיון. 3. גם אם זה לא היה נכון, האם העובדה שיש ספורטאים שממומנים על ידי המדינה משנה משהו לתוכן של תגובה 746221? 4. אם אתה יודע שאני יודע (בגלל שאני כתבתי את זה לך) שיש ספורטאים שממומנים על ידי המדינה, למי זה עוזר שאתה מוסיף את המידע הזה? "ושוב, באנלוגיה לרפואה, העובדה שלטיפול רפואי יש עלות, האם משמעותה בעיניך שעילת קיומו של מקצוע הרפואה היא מכירת תרופות ומיקסום רווחיהם של כל העוסקים בתחום?" הבטחתי לא להיות עוקצני, אז למרות שזה נראה כמו נסיון להטריל, נעמיד פנים שזה לא. למה קיימת תעשיית הרהיטים? למה קיימת תעשיית הבגדים? למה קיימת תעשיית הקולנוע? כשאני מנסה לענות לשאלות האלה אני שואל למה אנחנו מממנים את התעשייה ה___. אחרי הכל, אלמלא היינו מממנים את התעשייה הזאת, היא לא היתה קיימת כתעשיה, היא אולי היתה קיימת כתחביב, אבל זה משהו אחר לגמרי. אז, למה קיימת תעשיית הריהוט? אני משלם עבור רהיטים כשאני רוצה לרכוש רהיטים. אם אני רוצה מקום איחסון אני קונה ארון. אם אני רוצה משהו לשבת עליו אני קונה כיסא. לכן, הסיבה שאני מממן את תעשיית הרהיטים היא בגלל שהיא מספק לי רהיטים. אני לא חושב שאני יוצא דופן, מכאן המסקנה שלי היא שתעשיית הרהיטים קיימת על מנת לספק רהיטים. האם זה אומר שכל מי שעובד בתעשיית הרהיטים קם כל בוקר ושואל את עצמו: "איך אני יכול לספק רהיטים לציבור הרעב לריהוט" כמובן שלא, זה אולי המניע של חלק מהעוסקים בתעשייה, אבל לכל אחד מהם יש אוסף של מניעים שונים שגרמו לו לבחור בתעשייה הזאת ובעבודה הספציפית הזאת. האם זה אומר שעילת קימו של מקצוע הנגרות הוא מכירת שולחנות ומיקסום רווחיהם של כל העוסקים בתחום? זה איש קש מובהק, מהסיבות שגורמות לי לראות בתגובה שלך תגובה אגרסיבית ולא עניינית, לגמרי לא ברור לי מאיפה הסקת שאני חושב ככה, ונראה לי שלכל מי שקורא את מה שכתבתי שלא על מנת לייצר gotcha צריך להיות ברור שזאת לא העמדה שלי. באותו אופן, תעשיית הבגדים קיימת על מנת לספק לנו בגדים, תעשיית הקולנוע קיימת על מנת לבדר אותנו, תעשיית הרפואה קיימת על מנת לשמור עלינו בריאים, ותעשיית הספורט קיימת על יד לבדר אותנו (כן, כמו הקולנוע). אם ספורט לא היה מבדר אותנו לא היינו קונים כרטיסים, מהמרים או צופים בטלויזיה, אף אחד ממדריד לא היה נוסע למינכן רק בשביל לשחק כדורגל, והרץ המהיר ביותר למאה מטר היה עוד עמוד בספר השיאים של גינס. "במילים "עילת קיומו" אני מתכוון לצרכים האנושיים הבסיסיים שמקצוע הרפואה, והוא בלבד, בא לענות עליהם, כלומר צרכים שאף מקצוע אחר אינו עונה עליהם." שיהיה, אני לא בטוח כמה ההבדל בין ההגדרות שלנו משמעותי, רק ש(1) אני לא התייחסתי למקצוע אלא לתעשייה (2) אם אתה רוצה להבין את העמדה שלי, ואני משתמש במושג שנראה לך שיכולות להיות לו כמה הגדרות, ואתה לא בטוח לאיזה מהן התכוונתי, נראה לי שהדבר בפרודוקטיבי לעשות הוא לשאול למה התכוונתי, ולא להכתיב לי למה הייתי צריך להתכוון (ולהפך, נראה לי שאם אתה רוצה להמנע מהבנה ולעבור למתקפה, הדרך הטובה ביותר היא להרצות לי על למה ההגדרות שלי מוטעות בלי אפילו לנסות להבין אותן). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בוא ננסה, רק לצורך הדיון, להסתכל על ספורט מקצועני כחלק מתעשיית הבידור. היא כוללת מגוון מרשים של ז'אנרים: תיאטרון, אופרה, קולנוע עלילתי, סדרות טלויזיה, חדשות, סרטים תיעודיים, מופעי מוזיקה, תחרויות ספורט, ועוד. לכל ז'אנר חוקים משלו. למשל, צופי החדשות יתרעמו מאד אם יסתבר להם שסצנה מבוימת הוצגה להם כהתרחשות ספונטנית שנקלטה במקרה בעדשת המצלמה, והכתב יינזף ואולי גם יושעה. בשינויים המתחייבים, חוקים כאלה יש לגבי כמעט כל ז'אנר, או תת-ז'אנר, אחר. בטווח הקצר, תגובת הצופים להפרת החוקים יכול להיות רווחית למארגנים - ייתכן שהרייטינג של הכתבה המפוברקת יהיה אדיר - אבל הכתב ייענש כדי שכתבות כאלו לא יהפכו לנורמה. בדומה לכך, ייתכן שצופים רבים יהיו מרותקים למירוץ טור דה פראנס שבו קיים סיכוי סביר שהמוביל בדירוג נוטל סטרואידים אסורים, אבל הרוכב הזה יושעה לבסוף מתחרויות אם ייתפס, מפני שתקנון התחרות אינו מרשה שימוש בחמרים אסורים. יתר על כן, הריגוש של הצופים לנוכח חריגה אפשרית מהחוקים (ראה "יד אלוהים"), נובע בדיוק מהעובדה שהחוקים בד"כ נאכפים בקפדנות, ולא מאדישות שלהם כלפי החוקים - נניח, שלא אכפת להם להתיר שימוש חופשי בידיים בעת משחק כדורגל. בעיני, יש מעין חוזה בלתי כתוב בין הצופים, הספורטאים, וספקי התוכן לגבי החוקים שכולם מתחייבים לפעול לפיהם. כדוגמה נוספת, בעת שידור תחרות אתלטיקה, הרשת המשדרת לא תבצע עיבוד תמונה מתוחכם שמחליף את התוצאה המוצגת על לוח התוצאות באיצטדיון בתוצאה אחרת. ערוץ שיבצע עיבודי תמונה כאלו, ויציג אותם כאילו היו המציאות, כנראה יוקע כרמאי והצופים - לפחות אלו המעוניינים בשידורי אתלטיקה - ינטשו אותו. לעומת זאת, סיבוב נצחון סביב האיצטדיון של הזוכה בריצת 100 מ' יתקבל בברכה, כחלק מהמנהגים המקובלים בספורט מקצועני המתבצע באיצטדיון, וכך גם ראיון קצר עם הזוכה. וזה מביא אותנו לשאלה כיצד מתגבשים חוקי הז'אנר. כלומר, כיצד מתגבשות ומתעצבות דעותיהם של צופי הספורט, הספורטאים המשתתפים, והגופים המארגנים והמשדרים, לגבי ההגדרה של תחרות ספורט איכותית. זו בעיני שאלה סוציולוגית, פסיכולוגית, ואולי גם היסטורית. למשל, מדוע מופעי WWE (היאבקות ראווה) אינם נחשבים לספורט, אבל קרבות ג'ודו בהחלט כן? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטער, אני לא בטוח במה אתה חולק עלי. נראה לי שאני מסכים עם רוב מה שכתבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי, טוב שיש בסיס משותף. היסטורית, שורשיו של ספורט הנשים המקצועני צמחו בתקופת המאבקים לשחרור הנשים, או לשוויון זכויות לנשים, יחד עם המאבק לזכות הצבעה ולשוויון תנאים בעבודה. בתחילה, גברים התנגדו לשיתוף נשים באולימפיאדה כיון שנשים נתפסו כעדינות מדי עבור ספורט תחרותי. אבל בעקבות מאבק ממושך אפשרו הגברים (ששלטו בוועד האולימפי ובגופי ספורט אחרים) ייצוג נשי בעוד ועוד ענפי ספורט אולימפיים. באותו שלב, כלל לא ברור שהיה ביקוש לספורט נשים מצד הצופים/ות. כמו במקרים רבים, הביקוש הגיע רק לאחר שהמוצר כבר פותח ויוצר - ועדיין ספורט הנשים המקצועני מגלגל סכומים קטנים בהרבה מזה הגברי, אך לא נראה שיש לעובדה הזו השפעה על המאבק הנשי המתמשך על הזכות להתחרות ברמות הגבוהות ביותר. אפשר לטעון שיש כאן בעיה - ייצור מוצר בידורי שאין לו ביקוש - אבל היסטורית, הדחיפה לפיתוח ספורט הנשים לא היתה כלכלית אלא נשענה, ואולי עדיין נשענת, על ערכים אחרים. הנקודה שעדיין לא הצלחתי למצוא לה תשובה היסטורית, היא מדוע הוחלט, ברוב ענפי הספורט, שנשים יתחרו בנפרד מגברים. ייתכן שהתשובה היא שערך השוויון נתפס כמחייב שכנגד כל אלוף גבר תהיה גם אלופה בת חווה באותו מקצוע. מדובר - אולי - בסיפוק צרכיהן הפסיכולוגיים של נשים בתחושת שוויון. לכן, ייתכן שאחת השאלות היא האם נשים מזדהות עם טרנסג'נדריות, כלומר האם הן מרגישות שהן באמת "מייצגות" אותן, ברמה הפסיכולוגית. אצל ילדים רואים היטב את מנגנון ההזדהות הזה, שבו הילד מפנטז שהוא אלוף אולימפי, או מסי, או רונלדו, או גיבור ספורטיבי אחר - וזה המנגנון הבסיסי של כל אוהד ספורט. גם לנשים אוהדות ספורט יש צורך במנגנון כזה, וספורט הנשים מנסה לספק להן דמויות הזדהות נשיות - מפני שאז יכולת ההזדהות חזקה יותר, וכך גם עולה המוטיבציה להצטיין ולעסוק בספורט. אילו נשים יכלו להזדהות עם טרנסג'נדריות - ממש לראות בהן "אחת משלהן", ייתכן שלא היתה כל בעיה עם השתתפותן של טרנסג'נדריות בספורט נשים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מנחש שיש קשר למקור היווני של משחקי הספורט. ביוון בד"כ נשים לא הורשו לנכוח ובודאי שלא להשתתף במשחקים הספורטיביים (המשחקים האולימפיים היו הידועים ביותר). הסיבה היתה אאז"ן, שהאתלטים היו מופיעים עירומים כביום היוולדם. היה אולי יוצא מן הכלל אחד. נדמה לי שאחד הפילוסופים היווניים כתב שנשות ספרטה הורשו להשתתף בתחרות ריצה (אולי משום שרצו מהר יותר מן הגברים). בתקופה הרומית אני יודע בודאות שנשים עסקו בספורט, בעיקר באתלטיקה, ולא רק באופן פרטי. זה בלתי סביר בעיניי שנשים רומיות התחרו לעיני הגברים, לכן מדובר כנראה בתחרויות שגם הצופים בהם היו נשים. באולימפיאדה המודרנית הראשונה באתונה היתה רוח של רנסנס של העולם הקלאסי ולכן אולי נשים לא השתתפו. אבל כבר באולימפיאדה הבאה בפריז 1900 נשים השתתפו. מה שמעניין הוא שחלק מן הספורטאיות השתתפו בתחרויות משותפות עם גברים. רק בשני ענפים היו תחרויות נפרדות לנשים: טניס וגולף (מן הסתם היו אלו ענפים שהיתה בהם פעילות וטורנירים נפרדים לנשים בלי קשר לאולימפיאדה. בעצם, אם חושבים על כך, אין בהכרח הפרדה בין נשים לגברים באולימפיאדות. אני יכול לישוב על טניס זוגות או על תחרות הג'ודו לנבחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שצריך להבדיל בין השאלה ההיסטורית לשאלה האתית. הסיפור ההיסטורי הוא מעניין (המאט שאני מכיר) ומורכב, אבל לא נראה לי שאם נכיר אותו טוב יותר זה יעזור לנו. אם אני מבין נכון, הגישה שלך דומה מאד לזאת של ירדן. אני לא לגמרי מסכים עם הזדהות כגורם מכריע (מה עם ליגת לשחורים או לבנים בלבד). אבל מצד שני, אני לא אישה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי הליגה לפי צבע עור, זה בדיוק המהפך שקורה עם ההשתתפות המתגברת של אתלטים שחורים בתחרויות ובליגות: ילד לבן יכול להזדהות עם אתלט שחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז אולי אם יותר טראנסג'נדרים ישתתפו בספורט נשים יותר נשם ילדות להזדהות איתן? וזה רע? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לחלוטין לא רע. זה רק מעלה את השאלה את מי נשים מחשיבות כאישה, ואת מי הן מחשיבות כגבר, לפחות בקונטקסט של ספורט. יכול להיות שהמנגנון פה הוא במידה רבה פסיכולוגי, ונשען אולי גם על מראה חיצוני, והדיבור על רמות טסטוסטרון בדם נועד כדי להפוך את האינטואיציה הראשונית למשהו יותר אובייקטיבי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק את השאלה "את מי הן מחשיבות כאישה", אלא גם את השאלה "את מי הן יכולות להחשיב כאישה" ו"את מי ראוי שיחשיבו כאישה?". ולא רק "בקונטקסט של ספורט" אלא בבקונטקסט של מקצוע ספציפי בספורט (ז"א, אין סיבה שאותה החלטה תתקבל לאגרוף ולשחיה אומנותית), לא? אני לא מוצא סיבה שיווצר קונצנזוס (או קונצנזוס נשי) בשאלות האלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היאבקות בסגנון WWE היא יותר מופע בידור מאשר ספורט. המומחה שלנו לז'אנר הוא, כמובן, הפונז. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |