בתשובה להאייל האלמוני, 22/02/23 11:47
וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ 756824
א. הערה היסטורית: אי אפשר לתאר את החוקה האמריקנית או הצרפתית כחוקות שהתקבלו בהסכמה חברתית רחבה. החוקה האמריקנית התקבלה ע"י מורדים בשלטון, כאשר את דעת הקהל במושבות בזמן המהפכה מקובל לתאר "שליש מהפכנים, שליש פרו-בריטים ושליש לא אכפת להם". החוקה הצרפתית התקבלה בעיצומה של מלחמת אזרחים, כאשר צרפתים רבים גלו מארצם וחלקים גדולים מצרפת היו שרויים במרד גלוי.
ב. מאד מוזר בעיניי: כפי הנראה, אין שום מעצור פוליטי שימנע מן הקואליציה לחוקק את הרפורמה המשפטית ע"פ דרכה. רוב מוחלט של המגיבים כאן בעניין הרפורמה הם תומכי האופוזיציה. מתפתח ויכוח ער בעניין מה צריך להיות בחוקה. לעומת זאת אין כמעט התיחסות לשאלה שלדעתי צריכה להטריד את הפורום כאן הרבה יותר: האם האופוזיציה צריכה לקהל את החלטת הרוב?
ושימו לב, הקואליציה יכולה לחוקק חוקה כפי רצונה, אבל היא לא יכולה להכריח את האופוזיציה לקבל את החוקה. סירוב של האופוזיציה לקבל את החקיקה החדשה יכול להיות בדיוק מלחמת האזרחים ללא שפיכות דמים שאנו זקוקים לה. ועוד הדגשה: מדובר במלחמת אזרחים ולא במרי אזרחי. סירוב לקבל את סמכות הרוב לחוקק משמעותו שאיננו אזרחים עוד ולא מאבק בחוק כזה או אחר.
אין שיוויון אין גיוס Ceterum censeo
וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ 756828
אני לא מבין אותך.
לא לקבל את הכרעת הרוב?
כלומר שהאופוזיציה תוותר על ההליך הדמוקרטי בעצמה? יש יותר לירות לעצמך ברגל מזה?

המאבק הוא בעיני אותו מאבק ישן על ערכים. לפעמים ניתן למיעוט לכפות ערכים על הרוב (להכניס את אלאור אזריה לכלא), אבל לא כאשר מקבעים את הערכים של הרוב בחקיקה. דורה לקס סד לקס.
אתה חושב שהקואליציה הורסת את המדינה, אבל זו דעה. אתה לא יכול לכפות את דעתך.
אם אתה אומר מלחמת אזרחים- בסדר. לא הרוב הקואליציוני יחליט אלא כח הזרוע. אבל אתה לא יכול ללכת עם ולהרגיש בלי.

מה שכן- איום במלחמת אזרחים יכול להספיק. איום כזה מסביר לצד השני עד כמה פגעת בציפור נפשו וגורם לו לחשוב אם שווה לו. לו הייתי ח"כ מיש עתיד, במקום לעלות על שולחנות הייתי אומר לפרוטוקול שהקואליציה מובילה את המדינה למלחמת אחים. אולי זה היה מסב את תשומת ליבם. זה הדבר האחרון ש 90% מהאזרחים היו רוצים, וזה תמריץ גדול להתפשר.
וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ 756835
הרבה נקודות להגיב:
א. זה אכן חלק מן ה"מאבק ישן על ערכים". אני בין אלו שלא מאמינים שהמשבר החוקתי הנכחי הוא על ערכים. הרי המשבר הוא לא באמת על הכנסת חמץ בפסח לבתי חולים. מה שעומד מאחורי המשבר הנכחי הוא הפטור מגיוס לחרדים, הקצבאות לאברכים ומשפחות מרובות ילדים והבעיות המשפטיות של ארי ודרצ'י. ולכן שוב חוזרים לאותה נקודה: זה פוליטיקה של זהויות ולא של ערכים. זה היה גם מה שלא קבלת בזמן הבחירות.
ב. תנוח דעתך, אני מבין בדיוק מה אני מציע. לא מדובר אפילו במרי אזרחי, אלא במלחמת אזרחים ללא שפיכות דמים. אני לגמרי יורה לעצמי ברגל אם לא גרוע מזה. ודוק: לא מדובר באיום באקדח ללא כדורים. הכוונה לאיום עם כל הכוונה לממש אותו במידת הצורך. אחד מעיקרי המהלך הוא ההבנה שאין לנו כמעט השפעה על החלטות האוייב ולכן איננו אחראים לתוצאות. אנו צריכים להתמקד בהחלטות שלנו ובאחריות שלנו.
ג. לא לקבל את הכרעת הרוב? כבר עמדו כאן על ההבדל העיקרוני בין החוקים לחוקי המשחק. האסוציאציה הרלאבנטית היא משחק הכדורגל. בזמן המשחק, כולם, המנצח והמפסיד נשמעים לחוק והשופט קובע את תוצאת המשחק, גם אם אפפחד לא מסכים איתו. אבל לפני כן, כולם צריכים להסכים לחוקי המשחק. אם אחד הצדדים לא מסכים לחוקי המשחק, אין משחק.
ד. אתה בודאי מסכים שלא מדובר כאן בשינוי חוק כזה או אחר, אלא בשינוי חוקי המשחק. במקרה זה המיעוט לא יכול לאכוף את רצונו על הרוב. הפררוגטיבה שיש לו היא בהחלטה אם לקבל את חוקי המשחק או לא. דוגמה מסוג שמיעוט מאזן כלשהו כופה ערכיו על הרוב אינה רלאבנטית, מפני שמדובר כאן בהסכמה קונסנזואלית ולא בכפייה.
ה. לכן אני מדגיש שלא מדובר במרי אזרחי. לא מדובר בהתנגדות לחוק מסויים או קבוצת חוקים מסויימת. מרי אזרחי מתרחש כאשר בסיס ערכים משותף לרוב ולמיעוט. המיעוט נוקט במרי אזרחי מתוך ההנחה שהרוב יכיר בלגיטימיות של עמדתו וינסה למצוא פשרה שתכיל גם את המיעוט. כאן מדובר בהתנגדות לא אלימה שהיא בלתי תלוייה בעמדות ובערכים של הרוב. ההתנגדות היא בסירוב לקבל את חוקי המשחק ולכן מתבטאת בויתור על הדמוקרטיה ועל המעמד האזרחי. דוגמה: חלק גדול מערביי 48 הם אזרחים להלכה אבל לא מצביעים בבחירות לכנסת והם בודאי לא אחראים ערכית למעשי מדינת ישראל.
ו. אתה אומר מלחמת אזרחים ואני מאשר. מדובר בהתנגדות לא אלימה, לא מפני שאני מצפה למשהו מנתניהו, לוין, סמוטריץ, אב"ג, אמסלם, רוטמן או גוטליב, אלא מפני שערכינו כוללים התנגדות לאלימות. עד כמה שזה תלוי בי, כל אלימות בהמשך התהליך תהיה באחריות הצד השני. לכן אני תומך בויתור על האזרחות המהותית ומתנגד אפילו לחסימת כבישים, הפגנות ליד בתים פרטיים של פוליטיקאים ושיבוש השגרה של עומדים מן הצד.
ז. מטרת המהלך אינה מלחמת אזרחים, אלא העמדת הצד השני בפני הבחירה הברורה בין דמוקרטיה לבין עריצות הרוב. באופן אישי איני משוכנע שהאוייבים מעוניינים בעריצות הרוב. אם הם כן, זה נתון להחלטתם ובאחריותם.
ח. אני חושב שכל הצגת המצב שלך כמחלוקת סביב ערכים היא שגוייה. גם בתוך המחנות יש הבדלי ערכים ועד עכשיו היתה לנו מסגרת חוקית שידעה להתקיים עם ההבדלים. הרי החרדים והדתיים-לאומיים לא היו שותפים לערכים שבמגילת העצמאות, הם פשוט ידעו להתקיים לצידם. המשבר הנוכחי יסודו בהחלטת הרוב של הקרונות לפטר את הקטר.
בעיניי הסיבה למשבר החוקתי וההצדקה לצעדי ההתנגדות הנואשים היא העובדה שמישהו סבור שיש ביכולתו לאלץ את הקטר-המגזר שלנו לוותר על זכויות היסוד האזרחיות שלו, בדיוק כאשר הוא עובר, אולי לתמיד לאופוזיציה. אם לצטט את יאיר לפיד: אנו יכולים להיות באופוזיציה. אנו לא יכולים להיות נתינים מעלי מס ומקריבים למולך של עריצות הרוב את ילדינו.
ט. הויכוח שלך עם דובריו של שלטון הימין הוא מיותר וחסר תועלת, לא משום שאתם מחזיקים בערכים שונים, אלא בגלל שהם אידיוטים שמסרבים להודות בכך שדמוקרטיה שהיסוד היחיד שלה הוא הצבעת רוב אינה שומדבר אחר מלבד עריצות הרוב.
כשם שהחרדים בעזרת סוג של מרי אזרחי, הוכיחו לנו החילוניים שגיוס בניהם הוא ביטוי של עריצות הרוב, כך אני מאמין שנוכל להוכיח בהתנהגותנו לקואליציית המיעוטים, כי כפיית חוקי המשחק על המיעוט באופן לא קונסנזואלי אינה אלא עריצות הרוב. מעבר לגבול הזה ההחלטה והאחריות היא של הרוב.
אין שיוויון אין גיוס Ceterum censeo
וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ 756836
לגבי סוג האידיוטים שאתה מנסה להתווכח איתם, קבל דוגמה: סמוטריץ הליברל
וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ 756829
א. עם כל הבלאגן שהיה בצרפת בשנות החמישים, החוקה דווקא התקבלה ברוב מרשים (79% במשאל עם). החוקה האמריקאית התקבלה יותר מעשור אחרי המרי, מי שקיבלו אותה כבר לא היו מורדים בשלטון אלא השליטים לכל דבר ועניין (אבל, כן, אתה צודק, זה לא היה בהסכמה חברתית רחבה).
וְעֹזְבֵי יְהוָה יִכְלוּ 756834
לגבי האמריקנית אתה צודק. נזכרתי בזה רגע אחרי שליחת התגובה. החוקה האמריקנית היא סיפור מסובך (מה נכלל בה) ובמובן מסויים היא סימפוניה בלתי נגמרת, מכיוון שהתיקונים הם חלק מן החוקה. אני כיוונתי להכרזת העצמאות.
גם לגבי הצרפתית, האמירה שלי קצת ריקה מתוכן ספציפי. לצרפת רצף של מסמכים החל בהצהרת זכויות האדם מ-‏1789, דרך חוקת 1791, החוקה המהפכנית (1793) שאליה כיוונתי ועוד כמה חוקות בדרך לחוקה האחרונה בינתיים מ-‏1958.
דוקא ההיסטוריה היותר מלאה, מבהירה את התמונה. חוקות והצהרות מהפכניות מתקבלות בסערה בלהט המהפכה והן מוחלפות בחוקות אזרחיות המתקבלות בהמשך, רצוי בהסכמה חברתית רחבה.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים