בתשובה להאייל האלמוני, 24/11/18 23:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הגעתי סוף סוף לכתוב הסתייגות שיש לי, עוד מימים תמימים הרבה יותר, מהטענה "לבית המשפט אין חרב ואין ארנק". בחרתי בפתיל הזה די באקראי, לא חייבים להתרענן בהקשר - אני רוצה רק לדון בסיסמה הזו ובטענה שמאחוריה. לרשות המבצעת יש חרב ויש ארנק: ראש הממשלה או השר הרלוונטי יכולים להורות לצבא או למשטרה או למשרד האוצר לעשות מה שהם יודעים לעשות. גם לבית המשפט יש חרב: הוא יכול לשלוח אנשים לכלא (או מעצר בית או הרחקה). אין לו בדיוק ארנק כדי לשלם, אבל יש לו "ארנק שלילי", בדמות קנסות שהוא יכול להטיל. תאמר, היכולות האלו של בית המשפט תלויות בכך שאנשים מהרשות המבצעת ימלאו את הוראות בית המשפט ויאכפו אותן; אם ההוראה תיראה לאדם המבצע מספיק בלתי-סבירה, הוא לא יבצע אותה. נכון, אבל זה נכון גם לרשות המבצעת: ראש הממשלה ושריו יכולים לתת הוראה לצבא, אבל כדי שבסוף הדרך איזשהו חייל יירה בנשק או אפילו רק יאיים בו, ההוראה צריכה לעבור דרך שרשרת של בני אדם שיכולים לא להעביר אותה הלאה אם לדעתם היא מספיק בלתי-סבירה לדעתו. במצב של מדינה מתפקדת נורמלית, גם הממשלה וגם בית המשפט יכולים להיות סמוכים ובטוחים שהוראותיהם יבוצעו (בעצם, בית המשפט הרבה יותר; בגלל שהוראותיו "קטנות" וסטנדרטיות הן מבוצעות באופן סטנרדרטי; ואילו הממשלה, כדי לממש מדיניות חדשה למשל, צריכה לפעמים להזיז ארגונים כבדים עם רצון משלהם, וכידוע זה לא קל ולא תמיד מצליח). לשפע גורמים במערכות השונות יש כל מיני סוגים של חרבות וארנקים, כמו גם נצרות. ומה קורה במצב של משבר סמכויות, כמו זה שנראה שאנחנו דוהרים אליו - בית המשפט אומר א', השר אומר ב', כל אחד מהם טוען בפני השוטר שעליו לציית לו ולא לשני; המפכ"ל מחליט על אחד הצדדים, ומורה לכוחותיו לפעול בהתאם, אבל בפני כל אחד מהכפופים לו עומדת השאלה האם באמת עליו לציית למפכ"ל. גם כאן אין לממשלה חרב או ארנק מובהקים יותר מלבית המשפט. אז, מי שיש לו חרב מטאפורית הוא מי שיש לו חרב קצת פחות מטאפורית - נשק בידיו הוא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אתה גורם לי לשמוח שיש לי נשק פרטי (ברשיון כמובן). מצד שני, אני די בחרדה מהאפשרות שנגיע למצב שאאלץ להשתמש בו (אם כי כמובן עדיף להגיע למצב שמצריך שימוש בנשק כשיש לך נשק ולא כשאין לך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לרשות המחוקקת יש ''ארנק'' ולרשות המבצעת יש ''חרב'' ושניהם הם רק מוסכמות חברתיות שקיימות מעצם העובדה שהחברה הסכימה שהן קיימות. אם מחר חייל אחד יפסיק להקשיב למפקדו אז הוא ישלח לכלא, אם מחר אף חייל לא יקשיב למפקדו הכח של מפקד הצבא יעלם כמו שאם מחר נחליט שה''דולר'' לא שווה כלום אז הדולר לא יהיה שווה כלום. ''מה קורה במצב של משבר סמכויות... בית המשפט אומר א', השר אומר ב''' - אם המוסכמה החברתית עדיין קיימת וחזקה מספיק השוטר יקשיב לשר (או יסרב פקודה בידיעה שסירוב פקודה עלול לגרור אחריו עונש), אם המוסכמה החברתית נעלמה אז נראה לי שהשאלה הזאת לא באמת מענינת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון. אם כך, האם אותן מוסכמות חברתיות (או מוסכמות חברתיות אחריות, אבל דומות מאוד), לא נותנות גם לבית המשפט חרב (להכניס אנשים לכלא, למנוע מהם גישה לאזור מסוים) וארנק שלילי (קנס)? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(בארנק הכוונה היא שלבית המשפט אין תקציב לשכור שכירי חרב, קנס זאת צורה של חרב) בית המשפט יכול לתת לאנשים עונש מאסראו קנס, אבל בלי הממשלה שתממש את ההחלטה הזאת זה סתם אות מתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השופטים נותנים הוראות (ולו בעקיפין) לאנשים של הרשות המבצעת. באותה מידה, מקבלי החלטות ברשות המבצעת נותנים הוראות לאנשים אחרים ברשות המבצעת. אלה גם אלה תלויים בשיתוף הפעולה של שאר המערכת, ולמעשה של חלק עצום של מכלול המדינה והחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העקפין הזה לא עובר מלמעלה למטה דרך פקידים. הממשלה יכולה לעשות הרבה (ולפעמים גם עושה) כדי לשנות את ההחלטות של הרשות השופטת. כשמדובר בגנב פשוט הרשויות מתואמות באינטרסים שלהם ולכן יש "קיצורי דרך" השוטר עוצר, השופט מחליט והסוהר כולא וזה לא באמת עובר דרך שרי הממשלה. אבל כשיש חוסר הסכמה זה לא תמיד כל כך פשוט. בית המשפט יכול להחליט שחוק האזרחות הוא לא חוקתי, אבל עדיין הממשלה לא תתן אזרחות למי שצריכים לקבל אזרחות לפי החוקה (וההגיון), בית המשפט יכול להחליט שלפי החוקה יושב ראש הכנסת צריך לאפשר בחירה של מחליפו, ועדיין, הכנסת לא תתכנס להצביע, בית המשפט יכול לרצות לשפוט את הרוצחים בקו 300, ועדיין ראש הממשלה יכול לעשות לו תרגיל ולתת לרוצחים חנינה... כמה ישובים בלתי חוקיים לא פונו? כמה מעשי טרור ופרוגרום כלפי ערבים לא נחקרו? כמה חרדים גוייסו אחרי שבית המשפט החליט לגייס אותם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, אני מסכים שבשבתו של בית המשפט כפוסק חוקתי בענייני חקיקה אין לו וקטור אכיפה פרט לנכונותה של הרשות המחוקקת להיענות. רק השגה אחת על מה שקורה במקרים הפשוטים, הפליליים למשל: החלטות בית המשפט מקוימות לאו דווקא בגלל תיאום אינטרסים עם הרשות המבצעת. נדמיין ממשלה עם שרים כמו בנוכחית, סמוטריצ'ים ובן גבירים, אבל בלי מתיחות מיוחדת בינה לבין הרשות השופטת. ונדמיין אלאור עזריה שירה במחבל חסר ישע, מעשה שלדעת כל שרי הממשלה הוא ראוי ומצוין; ולבסוף נדמיין שבית משפט גזר עליו מאסר. אני מצפה שאנשי הרשות המבצעת יכניסו אותו לכלא, מבלי לשאול את עצמם (או אף אחד אחר) מה חושבים על כך השרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ולא. במקרים עם הפרופיל הגבוה והנמוך כאחד, ההנהלה הפוליטית פועלת בדיוק באותו אופן, ע"פ מה שנוח לה. אם העונש משרת את התדמית הפוליטית הם קופצים על הפודיום ונדחפים לתוך אורות הזרקורים ואם לא הם מתאדים ומניחים לפקידים הממונים ל"ייצג" את ה"עונשו". (ע"ע ביבי בפרשת אלאור עזריה שרץ ל"חזק" את המשפחה ואח"כ הניח לגלגלי המשפט הצבאי לטחון את הפיון). מחזה המוסר המוצג בפנינו היום חושף את גלגלי השיניים של המנגנון. ההצגה הפאתטית של האיתמר בן בּוּּבּוּ חושפת שהמפכ"ל לא נזקק להנחיותיו ולהוראותיו של השר. מה שפועל פה היא רוח השר המרחפת במשרד והעובדה שהוא שוכר ומפטר את המפכ"ל וחותם על תלוש המשכורת, ההוצאות והבונוסים שלו. המנכ"ל יכול לפעמים להרגיז את השר שלו, אבל לא לאורך זמן. המנכ"ל לא צריך לקבל הוראות והנחיות ממערכת המשפט. לשם כך יש לו את היועמ"ש שלו שמתווך לו מה אמר ביה"מ. העובדה שהליכודיוטים רוצים למנות יועמ"שים קונסליירים רק תביא לאותה התנגשות עם ביה"מ שאותה הם מתיימרים למנוע. גם את תמנה את אהרון ברק ליועמ"ש שלך, עדיין אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה ולשאת בתוצאות. אגב, ראיתם את הופעותיו האומללות של דניאל פרידמן בעניין ההפיכה המשפטית? האיש נחשף כעילג, מבולבל וחסר יכולת לעמוד מאחורי עמדה מגובשת. העובדה שהפרופ' למשפטים אינו מרבה בהופעות פומביות אינה מקרית. זה מה שנקבל בביה"מ כאשר הפוליטיקאים יבחרו לנו בפינצטה את השופטים המתאימים להם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, ואז השרים ''ימליצו'' לנשיא לחנון אותו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד הבנתי את מטאפורה ב-"ארנק" כיכולת להקצות משאבים, ואת זו של "חרב" כיכולת לממש מדיניות (לא דווקא אלימה). אני מודה שזו פרשנות קצת רחוקה מזו המילולית, אבל זו הייתה ההבנה האינטואטיבית שלי. ולדעתי תחת הפרשנות הזו, הטענה המקורית מחזיקה מים. ההשפעה של הרשות השופטת על המדיניות הציבורית ועל הקואורדינציה ברמת המדינה היא אכן זניחה. בסמכות הרשות המחוקקת להזרים או לייבש תקציבים של פרוייקטים, רשויות, ארגונים ומשרדים, ובסמכות הרשות המבצעת נמצאת האופרציה בפועל (למשל איוש תפקידים, תעדוף משימות, ריכוז מאמץ, התקשרויות חוזיות, אכיפה או או-אכיפה של החוק וכו') של כל רשויות השלטון1. בהשוואה לכך, הסנקציות (קנס או מאסר) שבתי-משפט מוסמכים להטיל (וגם זאת, רק בתנאים מאד מסויימים) הם חסרי חשיבות. 1 שהן מיוחדות לעומת גופים אחרים, בכך שלהן מונופול על הפעלת אלימות (ולכן המטונימיה "חרב"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רואה זאת כך. השופטים מנותקים ממקורות הכח השלטוני. אפילו להתראיין בתקשורת אסור להם. הם לא קובעים ולא מבצעים מדיניות. האחריות שלהם היא לשפוט מי פעל בניגוד לחוק וזהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שעל הדרך גם אומר שכל הקשקוש של ''בית המשפט שולט במדינה'' ש''כוחה של הרשות השופטת לא מוגבל כיום'' הוא אכן קשקוש מקושקש שכל מטרתו תירוצים לפאשיסטים להשתלט על המדינה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוקר טוב. ומי שנתן לבית המשפט את הכח לבטל חוקים הוא לא אהרון ברק אלא הכנסת. אתה ואני יודעים את הסודות הכמוסים האלה. הרוב לא יודעים וגם לא ידעו. אבל כולם רואים שהדולר עולה, והבטחון האישי לא השתפר, ותיכף כולם יראו שהריבית ממשיכה לעלות, והמשכנתא לוחצת, והצריכה נעצרת, ופיטורים בהייטק, וקריסה בנדל''ן, וכו' וכו'. ויחשבו אם שווה לשלם את המחיר הזה בשביל ''לגוון'' את בית המשפט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחלק מתפקידנו זה לחזור ולספר את זה לכל מי שאפשר. שלפחות חלק מ'הרוב' יבינו שיש מציאות מאחורי קמפיין השקרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכרגע ייצוג היתר העיקרי בבית המשפט העליון הוא של מתנחלים ודתיים, אם אתה כבר שואל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אבל אתה שוכח את ההקשר, שדווקא במסגרתו הסתייגתי מהסיסמה. עכשיו זה כבר ארכאי לחלוטין, אבל בוא נחזור עשר שנים אחורה, לויכוח סכמטי שבו אשים טענות סכמטיות (שאנחנו מכירים לעייפה את פירוטיהן) בפי איילים שלמיטב זכרוני היו השופרות הבולטים של אותן טענות. דב: בית המשפט נטל לעצמו סמכות לא לו. הוא היה אמור רק להחליט מי אשם ומי לא, ופתאום הוא מחליט איזה חוק תקף ואיזה לא, איזו החלטה ממשלתית תקפה ואיזו לא. האייל האלמוני: זה בסדר, כי לבית המשפט אין ארנק ואין חרב. אם הוא יחליט החלטות לא סבירות, אנשי הרשות המבצעת פשוט לא יצייתו. ירדן: רגע רגע. זו טענה מסוכנת. אי-ציות אנשי הרשות המבצעת לבית המשפט הוא כבר שבירת כלים. כדי לבחון סבירות של מתן סמכויות ולקיחת סמכויות, נכון לדעתי להניח שהמערכת עדיין מתפקדת, ובפרט שאנשי הרשות המבצעת מצייתים להוראות הרשות השופטת, ככל שזו נותנת להם הוראות. (האלמוני: לא חשוב, כי בית המשפט לא נטל לעצמו, אלא הכנסת נתנה לו את הסמכות. ירדן: נכון. אני לא מתווכח עם זה. אני מתווכח עם הרלוונטיות של "אין ארנק ואין חרב" לשאלה האם זה תקין שבית המשפט פוסל חוקים והחלטות ממשלתיות.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק. ה''אין ארנק ואין חרב'' לא רלבנטי לויכוח הזה. הוא רלבנטי לשאלת אי התלות של השופטים ועליונות המשפט. לויכוח הזה התשובה הרלבנטית היא שהכנסת נתנה לו את הסמכות. השאלה המעניינת הנובעת מכך היא אם היא גם יכולה ליטול ממנו את הסמכות. לדעתי כן, אבל גם זו, אם לא נעשית כהלכה, היא שבירת כלים מאוד רצינית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגיוני, תודה. אבל בהקשר של סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים והחלטות ממשלתיות אני לא חושב שנכון לטעון שבית המשפט חסר שיניים, ור' תגובה 757245. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה טועה בעניין היחסים בין הרשות המשפטית לסוכנויות של הרשות המבצעת בשלושה מעגלים. במעגל הכי חיצוני, עניין השיניים הוא עניין של הגדרה. הטענה איננה שלהחלטות הרשות המשפטית אין השפעה על ההחלטות והמעשים של הרשויות האחרות. הטענה היא שאם הרשויות האחרות מחליטות להתעלם מהנחיות הרשות המשפטית, אין שום דבר שהיא יכולה לעשות בנידון. המקרה הידוע ביותר הוא החלטת נשיא ארה"ב אנדרו ג'קסון לגרש שבטים אמריקאים-ילידיים מדרום-מזרח ארה"ב לשמורות באוקלהומה. ב-1862 פסק השופט ג'ון מרשל, נשיא ביה"מ העליון של ארה"ב כי למדינת ג'ורג'יה אין סמכות לאכוף את חוקיה על האינדיאנים. הממשל התעלם מן הפסיקה והאינדיאנים גורשו מתחומי המדינה. במעגל האמצעי, שים לב למנגנון האוכף את החוק על הסוכנויות. מי שעושה זאת הם היועמ"שים שגם הם עובדי הסוכנות. מדוע צריך יועמ"שים? מדוע עובדי המדינה לא יכולים לפנות ישירות לביה"מ ולקבל הנחיות? במעגל הפנימי, המשמעות של ארנק וחרב היא לא רק מי מאשר את התקציבים ולמי כפופים מנהלית ארגוני הביטחון המדינתיים. ברמה הפנימית ביותר מי שממנה ומשלם את המשכורת של גורמי הביצוע הם הרשויות המחוקקת והמבצעת. באופן זמני, עובד מדינה, בפרט בכיר, יכול לפעול בניגוד להנחיות הממונים עליו. בטווח הארוך זה לא עובד. אתה יכול לשאול את מנדלבליט ואלשייך. אני חושב שמציאות פרברטית שתפסה לה חזקה בישראל מבלבלת את הדעת בנושא זה. אני מדבר על המציאות ששרים עובדים תקופה ממושכת מול יועמ"שים שאין להם אמון בהם. אני חושב שזה נובע מתהליך ממושך ומסורבל מדי של מינוי יועמ"ש חדש ואני חושד ששרים כושלים מנצלים את המצב כדי להשתמש ביועמ"שים כשעירים לעזאזל. אם מישהו מחפש רפורמות, כנראה שיש מקום להחליק ולפשט את התהליך של מינוי יועמ"שים, אבל תהליך מנהלי כזה שלא יעורר עניין ציבורי רב, לא ישביע את תאוות הנקם של ה-D9iners המוסתים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |