בתשובה לדורון יערי, 30/08/00 10:32
של מי התגובה הזאת בכלל? 9178
I beg to differ.
את הגרסה הבריטית לא ראיתי, לצערי.
צפיתי אי אלו פעמים בגרסה האמריקאית, שמץ חיוך על השפתיים, אבל בסופו של דבר זה לא היה שווה את הזמן, והפסקתי. חששתי, לפני תחילת התוכנית הישראלית - האם אפשר למצוא בארץ ארבעה אנשים שנונים מספיק?
בינתיים, אני מתגלגל מצחוק. יצוינו לטובה אלון (שכחתי את שם המשפחה - זה מהפרסומות לאיזה בנק) ותומר שרון. יהיה זה פזיז לטעון שאוביקטיבית (?) הם שנונים יותר מעמיתיהם האמריקאים, אבל עומד להם היתרון של הישראליות - בכל זאת, את החומרים לבדיחות שלהם אנחנו מכירים יותר טוב. מה גם שבאלתור אנחנו נחשבים לבעלי יתרון יחסי.
מי שמעצבן אותי קצת הוא דווקא שלמה בראבא. הוא מאוד מתאמץ, לא ממש מצחיק, ויש לי לפעמים תחושה שהוא מקנא משהו בצעירים שמולו.
באשר ל-Hoedown: חן חן על האינפורמציה המעניינת על גלגולו של המשחק. באמת טיפשי קצת להתעקש על אותה מנגינה אמריקאית. אבל ממילא, לחקות מבטא טקסני, כשלעצמו, זה לא יותר מלהגיד משהו לא (בהכרח) מצחיק בקול מצחיק, כמו שאתה ניסחת. מעבר לזה, הכל נעוץ במילים הספציפיות.
של מי התגובה הזאת בכלל? 9215
יש כמה סגנונות מוזיקליים שמאפיינים את האנשים שחיים במדינה. החל מהורה ועד למוזיקה חסידית (בדרך אפשר להוסיף, מזרחי, שירי תנועות נוער או שירי פסטיבלים וקדם אירווזיונים). למשחק שמבוסס על הדבקת סטריאוטיפ לסגנון מוזיקלי ולסיפור מאלתר, יש פוטנציאל עצום ולדעתי חבל שהוא לא מנוצל.
אני לא חושב שהשחקנים האמריקניים שנונים ויתר מהישראליים, הם פשוט יותר זורמים. הדוגמה הטובה ביותר היא המשחקים שבהם כמה שחקנים אמורים לאלתר שיחה בנושא מסוים תחת מגבלות מסוימות (כל משפט צריך להתחיל באות הבאה ב א''ב או כל משפט צריך להיות שם של שיר). האמריקאניים יעדיפו ''להיפסל'' ולוותר על תורם מאשר לתת אלתור שאינו קשור לשיחה או שאינו שומר על רצף ה''שיחה''. השחקנים הישראליים יתחילו שיחה חדשה כל שני משפטים ובלבד שלא יצטרכו להישאר במצב שאין להם מה להגיד.
וכמובן המנחה שלמה בראבא שבאמת מגזים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים