בתשובה לדב אנשלוביץ, 11/09/00 15:18
 |
|
 |
||
|
||||
 |
התשובה נעוצה אולי בגורם שממעטים להכיר בחשיבותו: האוירה. אחת הטענות נגד ביבי, כמו נגד שמיר (וברשותך לא נלך אחורה מזה) היתה שהוא פשוט מעכיר את האוירה. אלוקים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים, והפרטים הקטנים הללו מתחברים לכדי תמונה שלמה. במה דברים אמורים? הזדמן לי פעמים רבות לקרוא את כתבותיהם המאלפות של עמירה הס וגדעון לוי ב"הארץ". שני אלו יש להם מנהג החביב עלי ביותר - עוזבים את ערפאת, ברק, חוסייני ושאר ירקות פונקציונרים, ומספרים מה קורה לבני-האדם. רבים מיסודות השנאה הפלסטינית לישראל ולישראלים כלל אינם נעוצים בשאלות העצמאות המדינית או אפילו גבולות המדינה העתידית. חלק גדול מהשנאה הוא מעין תגובת-נגד של החלש להתנשאות הישראלית, להתעללות המג"בניקים במחסומים, לאי-מתן אישורי יציאה, להתפרצויות לבתים באשון-לילה ועוד כהנה וכהנה ממעללי הכיבוש. החתימה הפורמלית בין זוג שחקני השחמט ברק וערפאת על הסכם שלום, לא בהכרח תביא לשיכוך השנאה בין מיליוני הפיונים שמסתובבים בשטח. לעתים, גם מנהיג אטום כמו ברק מבין שלצורך שיפור האוירה (העכורה מאז ומתמיד, אך בפרט מימי נתניהו) יש צורך דווקא בצעדים בעלי משמעות סמלית, שאין בהם משום ויתור מהותי לישראל, אולם יש בהם כדי לסייע לזקוף מעט את הגו הפלסטיני. אין כל טעם בהשוואת העניין לעיסקה מסחרית טהורה כמו בין שתי חברות המנהלות מו"מ לשיתוף פעולה מקצועי. יש יותר מדי רגשות ב"עסק". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהנושא שהעלית יש לו אולי חשיבות מבחינה אנושית, אך השפעתו על המהלכים המדיניים שולית ביותר. אסביר את דעתי משני כוונים. בו נראה איך נראים הדברים מהכוון שלנו. היום מאד אופנתי , במיוחד בקרב השמאל, להבליט דווקא את העוולות שאנו גורמים לצד השני ולהאשים את עצמנו בכל הרעות. אין ספק שעוולות כאלה קיימות, אך האם הדברים האלה חד סטריים ? האין בלבנו המון על הצד השני האין אנו זוכרים את האוטובוס בכביש החוף את הילדים במעלות בנהרייה ובקריית שמונה, את האוטובוסים המתפוצצים ברחובותינו בעיצומו של "תהליך השלום" ? ובכל זאת איזה משקל יש לכל הדברים הנוראים האלה, בסופו של דבר בבואנו להחליט ? האם באמת כאשר ברק צריך להחליט אם לתת להם את הריבונות על אזור הכותל המערבי הוא אומר לעצמו: המנוולים האלה פוצצו לנו שלושה אוטובוסים בירושלים בשבוע אחד. לכן לא אתן להם את הכותל." בשום פנים ואופן לא. אין לי ספק שלו היו הפלשתינים מסכימים לסיים את הסכסוך עם הקו הסופי שהזכרתי במאמרי הראשי, הייתה הסכמה גורפת בממשלה הנוכחית, והאנשים המתפוצצים בירושלים היו נשכחים באותו רגע. אין לי ספק שכך הוא הדבר בצד השני. הם נלחמים על טריטוריות. למשקעים שהזכרת אין משקל ברגע ההחלטה. ואולי ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שהפיגועים הנוראים ביותר קורים דווקא כשיש "התקדמות", כלומר כשהמתנות נמצאות במשלוח בדרך אליהם. דווקא ברגעים האלה הם מביעים את שמחתם בחגיגות פיגועים. כאשר העסק תקוע כמו היום המצב שקט יחסית. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |