 |
מאחר ואני עצל וישנוני, וגם מאחר וכל מה שאנסה לכתוב לא יתקרב למה שאור ותומר כתבו למטה, אזכיר מספר אסוציאציות שעלו בי במשך הקריאה.
ראש וראשון, רנה דקארט ("Was a real pissant..."). מאיפה אנחנו באמת יודעים את מה שאנו יודעים? האם זאת האמת?
(וכאן אולי זה מתחבר לשד עליו דיבר תומר, ולשד עליו דיבר דקארט שמעוות את חושי הצופים, ומונע מהם לראות את האמת.
שנית, השיר מאוד הזכיר לי מערכון של חנוך לוין, על אם שבאה למורתו של בנה, ומתלוננת על זה שהיא מלמדת אותם על יבשת אוסטרליה, שלא קיימת. "ומאיפה את יודעת שאוסטרליה קיימת? ראית אותה פעם?"
מעניין אם כותב השיר (סליחה, אבל משורר זאת מילה מנופחת שקשה לי להשתמש בה) מכיר את המערכון, והתייחס אליו במודע.
הארונות המלאים ספרים שיהיו הראשונים להתנתק מהרצפה הזכירו לי את מרי פופינס. והנה, גם מרי פופינס ביקרה באיי הדרום! אכן מדהים כמה ניכר חלקו של המטען התרבותי שנצבר בילדות, העוסק באיי הדרום.
אסוציאציה זאת מתחזקת עם סיומה של הפסקה הקודמת לארונות-הספרים, המכילה את השורש צ.ח.ק., שהוא בעצם הדבר שגרם לדמויות במרי-פופינס לרחף.
וזה מזכיר לי. אוסטרליה. יש בארה"ב רשת מסעדות שנקראת Outback. אומצות עסיסיות ביותר. מסעדות כביכול-אוסטרליות.
לקחו אותי לשם, יותר מפעם אחת, והראו לי את המפה שיש בכל סניף, ובה אוסטרליה ניצבת בראש המפה. לאמריקאים האתנו-צנטריים להפליא הדבר היה קסום ומוזר. אני מניח שגם החברה הישראלית נגועה במידה זאת או אחרת של אתנוצנטריות, אבל פחותה באופן ניכר ביותר מהאמריקאים, ללא ספק.
זה היה הכל? אולי.
בלי קוהרנטיות כלל. נו, זה מה יש. קוהרנטיות זה ללוזרים. או לאנשים מוכשרים יותר ממני, לחילופין. תלוי באיזה צד של המתרס אתם נמצאים.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש