בתשובה לברקת, 13/10/02 21:38
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98491
יש לה ערך כלכלי = לאמנות של פחיות הקולה. וגם לפחית הקולה עצמה. הרי היא רק סמל לתאגיד ענק, למפלצת של תרבות שבלעה את כל העולם. אותו דבר לגבי המרקים של קמפבל, הפנים של מרילין מונרו והקטשופ של היינץ. הכל משתטח, אומר וורהול, לכדי הערך הכלכלי והכוח התרבותי שנובע מהערך הכלכלי הזה.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98514
"..., אומר וורהול, ...". כלומר יש אמירה, יש מרחב פרשנות. הוא פשוט שונה, זה הכל.

האם יכל וורהול לצייר פחית קולה ("טבע דומם עם פחית") ללא לוגו? עם לוגו של חברה מפוברקת? האם לא היה זה חטא לאמת מצידו? ממש כמו ואן-גוך והחמניות, הוא צייר עצם סתמי מהמציאות שסביבו. האם זה שהמציאות השתנתה (יש סוגים חדשים של עצמים סתמיים) מוביל בהכרח לכך שגם האמנות השתנתה?
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98556
וורהול לא בחר עצם סתמי ''סתם'', אלא עצם עם מותג ונוכחות חזקה. אתה אומר שהמציאות השתנתה, כלומר שיש סביבנו יותר עצמים כאלה. אבל קח לדוגמה את מוזגת החלב של ורמיר. מן הסתם הכד שהיא מחזיקה והחלב שהיא מוזגת היו גם כן סחורה עוברת לסוחר, אבל אנחנו לא תופסים אותם ככאלה. אנחנו רואים בהם חלק מרגע קסום שהאמן תפס (או כל תיאור רומנטי אחר שאוהבים לתת לאמנות של ורמיר). אצל וורהול, לעומת זאת, ברור שמדובר בסחורה. הוא לא התאמץ אפילו לצייר נערה מודרנית שותה קוקה קולה. אצלו המוצר הוא הכוכב.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98669
אגב, התכוונתי לציור הזה:

מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98529
ברקת,

בתגובתך העלית את הנושא של הקשר בין הכלכלה לתרבות, אז הנה דוגמה שנתקלתי בה ביום שישי האחרון על גבי העמוד האחורי של "מוסף הארץ": פרסומת למתקן מים של מי עדן שנמכר באופן מוצהר כיצירת אמנות:

על המתקן, לכל גובהו, מוטבע ציור דיוקן פניה של אישה בלונדינית בסגנון הקומיקס המאפיין את ציוריו של רוי ליכטנשטיין, אמן פוסטמודרני. (אין זה מקרי, הציור הוא חיקוי במובהק של ליכטנשטיין). לפיה של האישה המצוירת מוצמד ה"בלון" שבתוכו הטקסט שדוברים גיבורי הקומיקס, והאישה אומרת לנו: "אמרתי לו פיליפ... אתה אמן גדול, כל הכבוד... כוס מים אפשר לקבל?"

למטה מופיע הכיתוב הבא: מי עדן מזמינה אתכם להציב במשרד או בבית יצירת אמנות, שעוצבה על ידי פיליפ סטארק מעצב בעל שם עולמי, אז קחו לגימה מהחיים אצלכם במשרד או בבית.

כלומר, כשאתם רוכשים מכונת שתייה של "מי עדן" אתם בעצם רכשתם לכם יצירת אמנות. מה יותר טוב משתי צפורים במכה אחת?

הפרסומת הזו (עם המוצר עצמו, כמובן) היא מהדוגמאות המובהקות ביותר שנתקלתי בהן המאשרות את טענתו של ג'יימסון שבעידן הפוסטמודרני "הייצור האסתטי השתלב בייצור הסחורות".
מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98564
האם בעלי מלאכה בעבר לא ניסו ליצור מוצרים אמנותיים במידת האפשר? האם יצירות של (נניח) חייטי צמרת במאה ה- 17 לא נחשבו ליצירות אמנות (בחוגים הנכונים)? מה לגבי גביעי יין מפוארים? יצירות אמנות ארכיטקטוניות? קופסאות תכשיטים? וכן הלאה.

ההבדל היחיד כאן הוא, לטעמי, בייצור *ההמוני* של הסחורות/יצירות האמנות. אבל אמנות במוצרים יומיומיים תמיד היתה קיימת (רק שפעם היא היתה לעשירים בלבד).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים