 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלום לדובי קננגיסר. גם אני קראתי את הכתבה, גם לי זה קרה במסגרת ביה"ס, גם אותי הכריחו. אין לך מושג כמה גלים עוררה הכתבה לא רק במסגרת הפורום אלא בכלל ברמה האישית. ראשית, כשנצטוונו להגיב דווקא על כתבה זו, העוסקת ברבין, התעורר בי חשד שמשהו יסריח. משהו הסריח בהחלט. היה אולטימטום: אתם, ילדים, תרשמו את דעותיכם, ואני המורה, יצנזר אותן. זה לא שלא הסכמנו שהמורה "תסנן" תגובות לא הולמות, אלא שהעובדה שמורה אומרת לנו לכתוב דעות ומיד אח"כ יורדת לפסים אישיים (ואפילו פוליטיים) שלה עצמה, די מפריכה את המושג "דעה". ובכן, התיישבתי לכתוב את תגובתי ולידי התיישב חביב כדי להגיד שגם הוא עושה את העבודה. כמובן שאני היא זו שקראה ואני בלבד היא זו שהגיבה. כתבתי וכתבתי וכתבתי. כתבתי הרבה, ובניגוד לחלק מאיתנו, לא קיללתי, לא השמצתי, לא הסתתי. רשמתי בדרך מעודנת ב-י-ו-ת-ר את דעותיי. והמורה? היא עברה, קראה, כמעט התעלפה. "עלייך לא הייתי מאמינה, חנהלה" היא זרקה לי. "מה את לא מאמינה עליי בדיוק?" התעניינתי. "תראי איך את כותבת. דברים שכאלה... (המורה מתמוגגת)" והשיחה קלחה וקלחה: "את באמת חושבת על מה שאת רושמת? את חושבת שלא הייתה תמורה להסכם השלום?" ואני עניתי וכתבתי בתגובה: "סליחה, בתמורה קיבלנו פיגועים." המורה התייאשה והלכה "לסנן" תגובות אחרות. ואני? המשכתי לכתוב. השיעור הסתיים לו, אך לא תמה הפרשה. אומנם צילצל הפעמון והחלה ההפסקה, אך אני המשכתי לכתוב. מורתי קרבה למחשב, קראה את מה שפיספסה ואת הדברים שהספקתי לכתוב, והתרגזה עד זעזוע: "מה זה צריך להיות?!" היא התפלצה."אל תלחצי 'אשר' !" אבל תחינתה הייתה מאוחרת, התגובה התקבלה. "מה זה צריך להיות?! מי רושם 'פואדים מפוטמים'?!" אני צחקתי, וחביב נשפך. כך מייסדים דמוקרטיה במדינה דמוקרטית בחטיבה דמוקרטית על נושא דמוקרטי ביום המייצג דמוקרטיה. "אני לא מאמינה עלייך! איך את מדברת!" ואני זרקתי לאוויר מעבדת המחשבים כי "אני מדברת את הדעות שלי". כשהיא המשיכה ואמרה כי לא כותבים כך, התעניינה בדעות הפוליטיות של הוריי,התרגזה עוד קצת וצעקה עוד טיפה, אמרתי לה כי סילבי קשת לא כותבת יותר טוב ממני, סילבי קשת משמיצה את רה"מ ואת איתם, ואת שאר השרים, בריש גלי. והיא, תתפלאי לשמוע, שמלאנית. והפרשה התגלגלה לה גם ליום המחרת. האחראית על מועצת התלמידים, אשה נהדרת באמת, לקחה אותי לצד ודיברה אתי, בתור נציגת מועצה, על התגובה שלי. במשך שיעור שלם שוחחתי איתה. היא הבהירה שאין בכוונתה לשלול את הדעות, רק ש"יש דרך להביע אותן ובטח לא במסגרת החטיבה" המשכתי להתווכח (אני לא אפרט) ובסוף... אמרתי את המילה האחרונה. המורה התייאשה, אני עמדתי על שלי והתגובה... המשיכה לרדוף אותי. ביום שישי ניגשה אליי המורה שהייתה בשיעור הגורלי ורצתה להודיע לי שאתה כיבדת את חטיבתנו בנוכחותך. לא רציתי להקשיב, לא ניסיתי להקשיב, די נמאס לי מהסימפוזיון הגדול שעשו, שים לב, רק כיוון שהדעות הפוליטיות שלי הן לא הדעות הפוליטיות של אותה המורה. ושוב, כך זה בחטיבה דמוקרטית, במדינה דמוקרטית, בנושא דמוקרטיה... הנושא לא הסתיים. הייתה לי פגישה עם המורה, המנהלת כעסה עליי (ראיתי לה בעיניים), מורות שאלו אותי לפשר המהומה (כנראה שדיברו על זה בחדר מורים), ואותך, דובי, לא זכיתי לפגוש. עלייך אמרו לי שבאת רק בגלל התגובה שלי. בהמשך התברר לי כי המורות, בשפה יפה, "עבדו עליי בעיניים" ובעצם הסיבה לבואך הייתה תגובתם של תלמידים אחרים (שהם לא אני). תגובות בוטות ומגעילות. לי, כבר משנה שעברה,יצא שם של "יוצאת נגד המערכת". לא סתם נדבקו דווקא לתגובה המסכנה באמת שלי, שכבר הספקתי להתחרט עליה במעמקי לבי (ככה ייעשה לתלמיד שיביע דעות שלא כדעות המורה). נדבקו אליי כי אני עושה הרבה רעש, מהומות, מביעה דעות וכולי. כן, זה הוא מחיר הדמוקרטיה. דעות? כן בבית ספרנו. דעות שלא כדעות המורה? לא בבית ספרנו. ומה מטרת תגובה זו? רק רציתי להראות לכם,קוראים יקרים, ולך -דובי, שאני באמת מעריכה אותך, כמה מתיימרת המערכת החינוכית להפוך את רבין לגיבור הלאומי-הפוליטי גם בתוך החטיבה,גם מחוצה לה. אם המדובר היה בבי"ס דתי בנושא אחר, כבר מזמן הייתה פרשה זו זוכה לכינוי "כפייה דתית". כמה חבל. נ.ב בפעם הבאה שתקפוץ לביקור, אשמח לדעת על כך. גם אני רוצה להיות עיתונאית, ותמיד נחמד לפגוש אנשים שהם כבר החלום שלי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזו פעם אחרונה שאני מכחיש זאת מה שכן, חנה מזכירה לי קצת ידידי האיזוגימטרי אם חנה היא אותנטית, היא בפירוש היתה שווה את כל מתקפות המידענים לדורותיהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 סתם ניחוש. 2 לפי החוש: מצד אחד: "כשנצטוונו". מצד שני: "ואני המורה, יצנזר אותן". נראה כמו חוסר סדר מסודר מראש. במשפט כמו "היא עברה, קראה, כמעט התעלפה." יש איזה דיוק דקדוקי לא אינטואיטיבי, ויחד עם ההשמטה של ו' החיבור הוא נשמע קצת ספרותי וגבוה. השם מריח כמו משחק. "אמרתי לה כי סילבי קשת לא כותבת יותר טוב ממני". חוץ מהעובדה שקשת הוזכרה במקום אחר לאחרונה, ניכר שמי שכתב מזמן לא היה תלמיד בחטיבת ביניים - זה ניסוח שכתב מישהו הרבה יותר מבוגר. הפוריטניות של הדור ניכרת גם בהתבטאויות עם גימוד האני. לזה יש טעם קצת ישן. ואחרון - מאחורי המילים אפשר למשש מישהו נרדף, שממציא סיפורים על דכאנות ושלטון השמאל, תחושה שאצל ימנים שנולדו בסוף שנות השמונים (כבר) אין לה הצדקה. ---------------- מישהו נתלה על הפרט שנידב דובי ופיתח סיפור שלם. איך שלא יהיה, ילדים בחטיבת ביניים לא כותבים ככה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום. זו הפעם האחרונה, אני מקווה, שאצהיר שזו אכן אני, ילדה בת 13, בחטיבת ביניים.אומנם כתבתי קצת 'גבוה', אך אני לא מסוג החנונים בעלי אוצר המילים של דוקטורים לשפות. אני רק חנה, ומה לעשות, אומנם סילבי קשת היא לא חברתי זה מכבר, אך לקרוא את מאמריה ולהפנים אותם, כבר הספקתי. כן, שמאלנית אני לא. אבל "להמציא סיפורים על דכאנות ושלטון השמאל" זו הגדרה חריפה מדי, קטונתי עדיין מלבצע מהפכות. את סגנון הכתיבה רכשתי בקריאת ספרים, בכתיבת כתבות ומאמרים שלי עצמי, ובחברת שני אחים שבדיוק למדו לפסיכומטרי (עוד שיטה להרחיב את אוצר המילים). תצטרך להאמין, אחרי הכל האמונה היא הדבר היחיד שעוד נותר לנו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במובן של תרתי משמע, כן? בכדי להתמודד עם כל מה שקורה במדינתנו-לא-מדינתנו כיום, דרוש קצת יותר מאמון באיזו חנה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ישנן דרכים רבות להתמודד עם החיים. יש אנשים שדבקים באיזו אמונה דוגמטית אחת. חייהם פשוטים, מבחינה מסויימת, כיון שאין להם צורך רב לחשוב. מצד שני, הרי שחייהם ידרדרו להם ככל שהמציאות וחשיבתם יפרדו בדרכם.. או שלא. תלוי עד כמה דוגמטיים הם. בכל מקרה, שאר העולם יסבול. יש אנשים שמגיעים למסקנה ההפוכה, אין במה להאמין, הבל הבלים הכל הבל, ויושבים להם, מדוכאים וחסרי-רוח, או, לחילופין, חרמנים ומלאי זימה, ומכלים את חייהם בלעבור מרגע אחד למשנהו, ללא תמונה גדולה. אני איפשהו באמצע, מה שיש לי הוא בעיקר אמון בבני אדם כבני אדם, משום מה, ובמדע ובמתמטיקה כדרכים לגילוי אמת. בדרך כלל אינני נוהג לתת אמון בחנות אקראיות ממרחבי האתר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אבל שים לב, יש לי חידוש: אפשר גם להאמין במשהו, ו... גם לרכוש אמון כלפי מישהו !!! --------------- כל הזכויות שמורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה עולה אמון? (קרי: לרחוש אמון, לא לרכוש. אפשר לרכוש את אמונו של אדם, לעומת זאת) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, היה נראה לי משהו מוזר. * לרחוש אמון לפעמים עולה בחיים עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברוך בואך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(ראשית, לאלו שהטילו ספק - הסיפור שסיפרה כאן חנה תואם להפליא אם מה שאני ראיתי בביה"ס. זו לא פיקציה). חנה - לא רק שלא באתי בגלל התגובה שלך, אני עמדתי על כך שתגובתך שלך הייתה היחידה שהייתה ראויה באמת לפרסום מכל אלו שהתפרסמו. אלו היו המנהלת ("שאלוהים ישמור עליה עם דעות כאלה") והמורה ("טוב, אנחנו לא יכולים למנוע מהם לכתוב דברים כאלה, אבל אני התווכחתי איתה על זה") שלך שהתעכבו כל הזמן על התגובה הזו. אני אכן באתי להתלונן על שטף הילדים המשועממים (תגובת המנהלת: "אבל אתה לא יכול למנוע מאנשים סתם לבוא ולכתוב תגובות, גם אם הם לא סופר אינטליגנטים") וביקשתי לא להטיל שוב את ה"משימה" הזו (תגובת המנהלת: "טוב, אז אנחנו נגיד לילדים שאסור להם להכנס לאתר שלך, והם יעשו לך דווקא". תגובת הדובי: מורט את השערות שאין לו ומיילל מכאב). אין לי אלא אמפתיה ורחמים על כך שאת נאלצת ללמוד במוסד האומלל הזה, ואני מקווה שהם לא יצליחו לדכא את רוחך בשנים שעוד נותרו לך בו. אני בהחלט מקווה שתמשיכי לבקר באייל ולתרום את דעותיך בנושאים השונים. אם הדבר היה תלוי בי, את היית מעבירה שיעורים באזרחות ובחינוך למורתך ולמנהלת שלך. כה לחי. (ואת מוזמנת להראות את תגובתי הזו למנהלת שלך, לא שאני חושב שזה יעזור) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדובי תוצאה חינוכית אחת לפחות יש לכך שאתה ואיילך מגיעים לבתי הספר: שנים רבות סבלנו אנו, נושאי שם האיל (ayal) מכך שהטו את שמנו וקראו לנו Eyal. לא יודעים לומר נכון את השם של החיה, ולא לימדו עליה בבתי הספר. התלמידים שגולשים בכיתות ומקלידים את שם האיל באנגלית, לומדים לפחות בדרך זו להכניס נכון את שם החיה לתודעתם, וכך כאשר יופיע אחד מאתנו, הנושא את שמה של חיה אצילית זו, שוב לא יטעו בשמו. תודה לך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, גם המורה ההיא תהתה - "דבר אחד אני לא מבינה, למה אתם כותבים אייל עם A?" (לזכותה של המנהלת יאמר שהיא אכן הסכימה איתי שזו ההגייה הנכונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולחשוב שמורות כאלה מחנכות את הילדים... הכח ישמור. אם הם לא יצאו אהבלים בנוסף לקונפורמיסטים, זה למרות בית הספר ולא בזכותו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו בכלל כותבים "האיל" ככה: "haayal". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל העיקר שנמצאות מורות חסרות השכלה החושבות שצריך לכתוב Eyal ואז אנחנו ו"האיל" באותה סירה, עם הא הידיעה או בלי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז איך שאנחנו כותבים, זו בכל זאת הצורה הנכונה (רק בלי ה' הידיעה)? אם הבנתי נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן כך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת את, דינה מהשיר (...?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה לדובי ולאחרים שהעריכו את התגובה שלי. כן, זו אני כתבתי. זו לא המורה ולא אייל משועמם, ולא בדיחה של פרופסור. תודה לכולם על המחמאות, ובאשר לכותרת ''מהפכה'', אסתפק בכינוי צנוע יותר. תודה לכולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חנה, כל הכבוד לך. למרות שאינני שייך כנראה לצד הפוליטי שלך, אני מוכן לתרום לך, בויכוחך עם המורים את המשפט שאמר וולטייר: "אינני מסכים עם דעותיך, אך אני מוכן ליהרג על הזכות שלך לומר אותן". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |