 |
|
 |
||
|
||||
 |
תוכל לפרט בבקשה איזה סיפורים חשבת למצויינים ואלו לגרועים באספמיה (לפחות מהגליון השני)? ולגבי הגרועים -תוכל לפרט למה אתה חושב שהם כאלה? בתור לקטור, זה מעניין אותי |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא הוגן. אתה מבקש ממני לעשות בדיוק את מה שניסיתי להמנע ממנו. האמת היא שזו שאלה לא קלה בכלל - בעיקר משום שאני חושש להשמע יומרני. אבל אנסה בכל-זאת. אין כאן התייחסות לכל הסיפורים, אלא לחלקם בלבד; ואין כאן כוונה לפגוע באיש, אלא להעביר ביקורת בונה בלבד. סיפורים שלא התייחסתי אליהם לא שייכים לקבוצת המעולים, ולא לקבוצת הגרועים במיוחד. "חיים יבין בלי נזק באף" היה בינוני, אבל יכול להיות הרבה יותר טוב בסינון ההתיחסות לגייטס. כאן אני מאשים את העורכים דווקא: עורך טוב צריך לא רק לתקן טעויות כתיב, אלא גם לדעת להחזיר סיפור לכותב ולהציע דרכים לשיפור. את "הסתנקפות" לא אהבתי. יותר מדי ג'יבריש מדעי שגוי מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליו ברצינות (אני בור בפיזיקה, ובכל זאת זה כאב); וגם... הסיפור ארוך מדי. זה אולי נשמע מוזר, הרי בדיוק על *חוסר* האורך התלוננתי, וזהו הסיפור המקורי הארוך ביותר. אבל סיפור צריך מסגרת סיפורית ואיכות כתיבה שתחזיק אותו; אלה חסרים כאן, לטעמי. "כבשה" אינו סיפור גרוע, אבל הוא לא יגיד כלום למי שלא קרא את DADoES, ולא יחדש כלום למי שכן קרא אותו. "שולית"' היה ילדותי. (היי, אתה ביקשת!) ולקינוח, כמה הסיפורים הטובים, לדעתי: "תפסנו אותו" הוא הלצה משובחת. אבל... דווקא כשניר מחליט *כן* לכתוב משהו על הסיפור, הוא כולל ספויילר נוראי!? אולי בכל זאת עדיף שימשיך לברבר על הכותבים. "שיהיה במזל" מצויין; סיפור חובה לכל מי שקרא את סדרת המאמרים של ירדן. "סיפורה של ילדת-הינשוף" סתמי למדי, אבל כתוב מצויין. כך גם "קול ברמה נשמע". לעומתם, "המוות הקטן" מציג רעיון מצויין, אבל כדאי היה לפתח אותו (אורכו פחות מ- 300 מילה, בהערכה גסה). אהבתי גם את "ילדים". והערת סיום: "הכללים שנשברו" מאוד משעשע, אבל... חסר קרדיט. הניחוש שלי הוא שנכתב בידי ניר. מישהו יכול לאשר/להכחיש? ועכשיו, כדי להיות הוגן (או במילים אחרות - כדי שלא ירביצו רק לי): מה דעתך-שלך על הסיפורים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את הסיפור כתבה יעל פורמן, במקור כתגובה לפרסום לקסיקון טרקי סיטי בפורום הסיפורים של האגודה. את הביאורים כתב, כפי שנחשת, ניר. ולגבי השאר (בקצרה, כי אין לי במעבדה עותק של אספמיה לרענן את הזכרון, וחלק מהסיפורים קראתי די מזמן): את העלילה של חיים יבין אני לא זוכר , אבל אני זוכר שלא חיבבתי אותו יותר מדי. לא אהבתי את ההומור. דווקא את הסתנקפות אהבתי מאוד והטכנובבל לא ממש הפריע לי (אולי כי אין לי בכלל רקע בפיזיקה?). גם את סגנון הכתיבה אהבתי. לגבי הכבשה אני מסכים בהחלט. שולית' - תוכל לומר מה ילדותי בו ? אל תחשוש להעליב אותי. אתה פשוט הראשון שאומר לי את זה ואני סקרן לדעת למה. לגבי הטובים שציינת - לא יודע מה זה אומר "סתמי" - אבל את כל אלו שציינת חיבבתי עד אהבתי מאוד, למעט המוות הקטן. עכשיו שאני חושב על זה, אולי באמת זה מכיוון שהוא קצר מדי. הסיפורים הטובים ביותר, לדעתי, הם רסיסים ואחד וזוהרת. רסיסים הוא פאןפיקשן במיטבו וזוהרת - פשוט נגע לי ללב. את שדה שעועית בכלל לא אהבתי. כל הקטע ל הסמים וזה לא ממש דיבר אלי. והיאחזות כתוב יפה, אבל לא הבנתי מה המחבר רצה להגיד. טוב, אני אפסיק כאן, כי אני מאוד רעב ואוכל במעבדה אין. אז אני אלך לי הביתה לאכול ומי שרוצה להרביץ לי יוכל לעשות זאת מחר בבוקר. לילה טוב :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קחו את טל כלקטור! (ואז תוכלו גם להחזיר לו את הכסף על המנוי) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן... יש שם כמה סימני ניר שאין לטעות בהם. הרעיון ב"חיים יבין" לא רע בכלל; ההומור הוא באמת מה שגורע ממנו. לגבי שולית' - לא יודע; את הקטע של "ואריאציות על Jabberwocky" עברתי, אישית, לפני עשור בערך, והוריאציה הזו לא היתה מהטובות שראיתי. בתואר "סתמי" כוונתי למשהו אינו מציג רעיון מיוחד, או חידוש, ואינו מעורר מחשבה; סתם סיפור ללא מטרה. אבל כפי שאמרתי, הסיפורים הללו כתובים היטב, ונהנתי לקרוא אותם. בתיאבון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
של מה ששועלנו חוזר ואומר: המטרה שלנו היא לכוון לקשת גדולה של טעמים. כמי שמרכזת את תגובותיהם של הלקטורים, אני יכולה להגיד לך שיש קשת מרשימה של תגובות לכל הסיפורים שמתפרסמים בגליון (וזה להבדיל מאלה שלא מתפרסמים, שבדרך כלל קשת התגובות עליהם נעה בין "שיחזור עוד כמה שנים" לבין "אסור לתת לו לכתוב"). נדירים מאד הסיפורים שכל הלקטורים אוהבים (נדירים פחות, אגב, הסיפורים שכל הלקטורים שונאים, ולאחרונה גיליתי את התופעה הנדירה והמרשימה - סיפור שקיבל מ*כל* הלקטורים את הציון המינימלי. אני שוקלת לפרסם אותו בתור קוריוז...) אז למשל, מבין הסיפורים שלא אהבת, היו לקטורים שממש אהבו. היו גם קוראים שממש אהבו. וטוב שכך. אמנם הייתי שמחה אילו יכולנו להפיק חוברת שעל כל סיפור וסיפור בה יהיה קונצנזוס שהוא שוס אמיתי, אבל אני מסתפקת בכך שנפיק חוברת שבה לכל קורא יהיו כמה סיפורים שממש ימצאו חן. למיטב זכרוני, זה בדיוק מה שקרה לי, אישית, עם פנטסיה 2000. אה, כן, ולגבי הספוילר ב"תפסנו אותו" - ה"ספוילר" הנ"ל הופיע בגירסתו המקורית של הסיפור, כפי שהוגש לנו לליקטור, בשורה הראשונה, והורד בגירסה המודפסת אל סוף הסיפור. כך שכנראה ניר לא חטא יותר מדי למחבר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקור הוא היה ארוך פי שניים, אבל *מישהו* אמר לי לקצרר אותו... אני די מסכים. אין בו הרבה חוץ מהרעיון ה"מצויין", למה להעמיס עליו דברים אחרים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כי בכתיבה כה קצרה, אין כמעט הבדל בין הסיפור לבין: "יש לי רעיון, והוא: ...". כלומר, הרקע ה"ספרותי", או "סיפורי", להצגת הרעיון כמעט ונעלם. מלבד זאת, בכתיבה ארוכה יותר ניתן היה, למשל, לדון ביתרונות ובחסרונות הרעיון, בדעתו של הכותב על הרעיון, בהשפעת הרעיון על החברה, וכן הלאה. קח, למשל, את "פני מועדות לכוכבים": יש שם רעיון - יתכן ש*אילוץ*, מקרה חירום, יוביל לגילוי האפשרות לטלפורטציה בכוח המחשבה ("jaunting") לכל מקום שכבר ראית בעבר. וחלק נרחב מהספר הוא, בעצם, דיון על השפעת הגילוי על החברה האנושית (למשל, העלמות החלונות מהבתים; לא תזמין הביתה מישהו שאינך סומך עליו לחלוטין, כי ברגע שראה את המקום, יוכל לחזור לשם כשירצה; השינויים בבתי-הכלא; וכן הלאה). כמובן שיש לספר גם רבדים נוספים (סיפור מתח, למשל) - אבל חלקם לפחות משמשים בעיקר כדי לתת תירוץ לתיאור אותו רעיון והשלכותיו האפשריות, לדעת המחבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לומר ש'פני מועדות לכוכבים' עוסק רק בשינוי הזה. הספר מכיל כל-כך הרבה, שמוזר לי מאוד שאתה מתמקד בדבר אחד (שאמנם פותח את הספר) והופך אותו למסר היחיד והמרכזי. הידד לבסטר! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוודאי שאינו היחיד, אבל לעניות דעתי, בהחלט המרכזי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרעיון שעמד במוחו של בסטר, כשהחל לכתוב את הסיפור, הוא ליצור מעין גרסה מודרנית ל"הרוזן ממונטה כריסטו". הגניטה, גם אם יש לה מקום נכבד בספר, אינה אלא מוטיב מניע (אחד מני רבים) לגיבורים. ולראיה - בכל שאר ספריו של בסטר אין גניטה, והפלא ופלא - הם תזזיתיים ומופרעים לא פחות, והחברה שונה רדיקלית מזו המוכרת לנו כיום, ועם זאת מזכירה אותה במדה רבה. למעשה, גם בספריו של בסטר שאינם מד"ב (The Rat Race ו-Tender, Loving Rage) נמצא את התזזיתיות והייחודיות האופייניות כל כך לסיפורת המד"ב שלו. ספרים אלה מדגימים יותר מכל עד כמה המד"ב אצלו, על כל מופרעותו, הוא רק ציפוי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרים אלו מדגימים יותר מכל עד כמה המד"ב אצלו הכרחי - כי אחרת אין לכתיבתו צידוק: Tender, Loving Rage, לפחות, הוא פשוט ספר גרוע. "פני מועדות לכוכבים" הוא אכן "רוזן ממונטה כריסטו" חדש; אלא שלתפיסתי, העלילה לבדה לא היתה מחזיקה את הסיפור (אחרת היה זה סתם שכתוב של קלסיקה קיימת). דווקא הצגת הרעיונות המד"ביים המיוחדים היא שמעניקה לספר זכות קיום. נכון, הגניטה (ככה תרגמו את זה!?) היא רק רעיון מד"ב אחד מני רבים בספר; ובספריו האחרים אין גניטה - אבל בספריו האחרים יש רעיונות מד"ביים אחרים... כאמור, ספריו נטולי המד"ב לא היו שוס גדול, בלשון המעטה. בכל מקרה, בחרתי ב"פני" רק כדוגמא בתשובה לשאלה של שלמקו, לגבי היתרונות שבסיפור ארוך על פני קצר בבואך להציג רעיון מד"בי. ברור שברגע שהופכים לסיפור ארוך, קל וחומר לספר, הרעיון לבדו לא יחזיק את הכל, ויש צורך ברעיונות נוספים, בפיתוח דמויות, בעלילה מוצלחת וכיוצ"ב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מסכים אתך לגבי טיבו של Rage, עם כי הוא בהחלט לא פסגת יצירתו של בסטר. The Rat Race, אגב, טוב בהרבה. אגב, שים לב כי כמעט כל הרעיונות ה"מד"ביים" של בסטר הם למעשה בדיחות על הז'אנר. ראה את ההסבר המצוין שהוא מספק בנוגע למהות הגניטה, למשל (כן, כך זה תורגם), או האלמוות ב"אקסטרו", או כמעט כל דבר אחר. הוא ממש קורא תגר על הקורא - "זה מגוחך ומטופש, אבל אתה הולך להאמין לי!" - וזה עובד. בעלילה של "פני מועדות" יש כל כך הרבה אלמנטים לא-מד"ביים-בהכרח, עד כי אני מעז לשער שהוא היה יכול להיות ספר לא פחות טוב גם אם בסטר היה בוחר, משום מה, לכתבו כ-Mainstream. באשר לשלמקיה: נכון, סיפור ארוך מאפשר לפתח רעיון, עולם, דמויות והכל, אך לדעתי עדיין לא נאמרה המלה האחרונה בשדה הסיפור הקצר או הקצרצר. אלה האחרונים הם הכלי היעיל ביותר להציג רעיון בודד. אמנם אפילו אני, מקפד הראשים הידוע, מעדיף מעט יותר בשר רעיוני על הסיפורים שלי, אך הסיפור של שלמקו קצר ומגובש, וללא שלושה-ארבעה-עשרה רעיונות נוספים אין מה לדבר על הארכתו. אני ערכתי את הסיפור ההוא, אגב, וכמדומני שקיצרתי אותו עוד יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |